הוא הלך בשביל. השביל היה מסומן היטב ואי אפשר היה לטעות בו.
הוא הלך בשביל זה כבר הרבה זמן והכיר אותו טוב מאוד, משום
שהשביל חזר על עצמו שוב ושוב.
הוא הביט ימינה ושמאלה, אך משני צידי השביל היה רק ריק שחור
וטובעני והוא הזכיר לעצמו כי אם יסטה מהשביל, אלוהים יודע מה
יהיה גורלו.
מדי פעם הוא היה נתקל בפרח כזה או אחר על השביל, עם או בלי
ריח. לפעמים אף היה פרפר יונק צוף על עלי הכותרת. הוא עצר
והריח כל פרח וחייך אל מול כל פרפר, כי אחרי הכל, הוא לא מיהר
לשום מקום.
השביל היה מלא בטביעות רגלים שונות ומשונות, דבר שהעיד על כך
שרבים הלכו בו בעבר. חלק מהטביעות העידו, שבעליהן גמע את הדרך
בריצה. היו כאלה, שבעליהן הזדחל באיטיות בדרך וגרר את רגליו.
היו גם טביעות שנראו כאילו סטו מן השביל, אך לאלו לא שם ליבו.
ככל שהמשיך במעלה השביל, נתמעטו הטביעות והשביל נראה משומש
פחות. הוא לא היה יכול להסביר עובדה זאת לעצמו, אבל כבר היה
עייף מדי מכדי לחשוב על כך.
הוא רצה לעצור ולנוח בצילו של עץ, אך להפתעתו גילה כי רגליו
כבר אינן מסוגלות להפסיק ללכת.
השביל החל להתפתל ולהיעשות תלול, ועדיין, לא יכל להביא את עצמו
לידי עצירה. הוא נתקף בחרדה והחל לבכות. ואז, לפתע כמתוך הבזק
חזק ופתאומי, הבין הכל. כל מאורעות הדרך נשזרו לפתע לסיפור
הגיוני ומוסדר אחד והוא הבין מה עליו לעשות.
בצעד בטוח ובדמעה משותקת, צעד אל מעבר לגבולות השביל ונעלם אל
תוך הריק. עקבותיו על השביל, עוד לא נמחקו ברוח.