לשבת בטירוף עצמך. להילחם בכוחות העצב, הדכדוך.
לשבת בטירוף הדמעות לחפש איזה מקור, מקור לחיוך.
להיכנס לטירה שמעלה עובש ונושאת את השם "רגשות".
אתה מעביר מבט, הכול חשוך, רק עשרות מפתחות זוהרים.
כל מפתח והחדר שלו, כל מפתח והרגש שבו.
המסע מתחיל, אתה מזהה משהו לצדך.
זו יד, מבקשת להצטרף ומבטיחה להיות חזקה.
אתם מטיילים, עוברים מחדר לחדר, מזיכרונות לגעגועים,
עוברים פיתולים, מגיעים לפחדים.
המגע נחלש, אתה מחפש את היד, היא מתרחקת,
פתאום היא נראית לך כל כך אחרת,
יותר קטנה יותר עדינה, יותר חלשה, יותר שותקת.
אתה לא מבין מה קורה, רק לפני רגע היא חיזקה אותך,
מה עשית לה? איך היא השתנתה? למה היא מתרחקת ממך?
אתה נאחז באחד העמודים העתיקים שבטירה,
מנסה להבין את ההרגשה. זה כאב? כי היא מכה אותך,
מכאיבה לך,
וזה משאיר צלקות,
כאלה שלא חייבים רק לראות.
זה מחזיר אותך אחורה? אתה מרגיש שאתה זקוק לשינוי,
ניסית לצאת מהטירה לנשום אוויר צלול, טעות בעיתוי,
נפלת.
נפלת לבור ולא היה מי שישמע צעקתך,
אתה לבד בטירה, תצא בכוחות עצמך.
הצלחת.
ממשיך ללכת בין כל הפחדים
מחפש מפתח נכון שיפתח את הדלת,
כולך תקווה שמאחוריה יתגלה שיקוי קסמים
משהו שירגיע את הנשמה שלך המבוהלת.
סובבת את המפתח, שני סיבובים בחשש,
ראית איך העצב מולך גלש.
בתוך גלים של דם.
והוא הופך לזיכרון שנחרט,
הוא הופך לזיכרון שאת חלקי גופך כרת,
הוא כרת את התקווה, את היופי,
כרת את שמחה והשאיר את הקושי.
הקושי לבטא עצמך במילים,
הקושי לחוש ללא אזיקים.
נשארת משהו לא מוגדר, אך מאוד מגודר.
עומד יתום, מולך רק שביל זוהר וצר.
וכולך מפחד עוד לצעוד, אתה חושב עם כדאי
אתה כבר בתוך המסע, השאלה היא עד מתי?
השביל מתרחק והכול לא ברור,
בסך הכול רצית קצת אוויר צלול.
והמפתחות רוקדים מסביבך
ריקוד אינדיאני משוגע.
אתה לא מתקרב לאף מפתח,
מפחד להיפגע.
מתייאש מסיום המסע שלא בא,
מתייאש מחיפוש לחש הקסם שיביא קצת מנוחה.
הכול סביבך מפותל, מרגיש מקולל,
אתה מתבונן במראה עתיקה ונגעל.
נגעל מהעיניים הדומעות,
נגעל מצורת הדמעות הזולגות.
נועל עצמך, בתוך הטירה שלך.
שאף אחד לא יראה,
שאף אחד לא ייגע.
1999
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.