"אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכינו וגם אם לפעמים סערו
מסביב הרוחות ואהבתי אותך והיה לנו טוב טוב עד גדותינו והיה
לנו רע ואהבתי אותך לא פחות"

אין משפט שיכול לתאר טוב יותר את מה שגועש בתוכי ממש עכשיו.
אחרי אינספור ויכוחים, אינספור ריבים קטנים זה סופסוף קרה.
אחרי כמעט שלוש שנים של יחד, זו הפעם הראשונה שנפגעתי ממך עד
עמקי ליבי.
לא ידעתי עד כמה אתה יכול לפגוע. לא ידעתי עד כמה חדה ועוקצנית
לשונך.
בעצם ידעתי, פשוט מעולם לא חשבתי שהיא תצליף בי.  מעולם לא
חשבתי שהיא תגיע אליי. כנראה שטעיתי.
ולמרות הכל, האהבה כלפיך עזה כתמיד.
יש שיגידו "סמפטום האישה המוכה. אוהבת אותו ומוכנה לסבול את
החרא שלו".
זה כל כך לא נכון. נשים מוכות נשארות לסבול את זעמו של בן הזוג
שלהן ולא יכולות לפגוע בו בחזרה. אין להן את הכוח להתנגד
ולהצליף בחזרה. אבל לי יש. זה כבר קרה לא מעט.
ולמרות הכל, אהבנו וסלחנו.
ידענו להתגבר ולצאת מכל מכשול ובור שנקרו בדרכנו.
הפעם, יש לזה טעם קצת שונה. ריח אחר.
הפעם נראה כי האהבה כלפיי מתעייפת, לא יכולה ולא רוצה להמשיך
במסע.
כאילו אתה עומד לנטוש אותי בתוך הבור, לבד.
סביר להניח שאתה תצא משם, אבל אני? אשאר שם עד שמישהו ישמע את
זעקותיי במרחבים ויוציא אותי משם.
אם הוא רק יגיע בזמן, הוא ימצא ילדה קטנה וחבולה שמחזיקה בידה
לב שותת דם.
ולילדה קול חלוש וצרוד מכל הזעקות. מכל התחינות לאל שיחזיר
אותך אליה, שתוציא אותה משם.