באותו הערב, הכנסתי הרבה אבק לריאות כשנשבעתי
בכל היקר לי,
שלעולם לא אפול ככה יותר
ובאמת לא נפלתי
(לא ככה בכל אופן).
רציתי להודות באמת, והאמת היא ש
אני נשענתי על הקיר, הייתה לי שמלת קיץ קלילה ושפתיים ורודות
ועיניים ירוקות ומחשבות מזוקקות בהן בחור מסוים,
במקרה הזה הוא,
מדמיין אותי נשענת על קיר עם שמלת קיץ. אבל הוא מעולם לא דמיין
אותי ככה,
ומעולם לא ראה אותי ככה,
ואולי מזל שלא ראה,
כי אם היה רואה, בטח היה חושב לעצמו, שאני איני דבר מלבד
רסיסים פזורים עשויים אבקת קיץ,
ואני הייתי מאמתת לו את זה בשמחה.

הזמן התחיל לקפוא. הפופקורן עמד מלכת באוויר ואני חשבתי
שמסיבות תיכון הן כמו קרקס רגיל עם פילים וליצנים, ושקרים
לבנים והבעות מכוערות והמון ילדים מטושטשים. הבעיה היא שאף פעם
לא אמרו לי שאחרי שהזמן קופא, הוא זז אקסטרה מהר כדי להשלים
פערים, ואז הלכתי לאיבוד. ואני ממש טובה בללכת לאיבוד בקיץ.

"אתה מבין," ניסיתי להסביר לו, "זה הכשרון היחידי שלי" אבל הוא
לא הבין, אז ויתרתי
והצטערתי,
וגררתי אותו לשירותים.
הוא חייך חיוך מרוצה ואמר, "את כזאת ילדה קטנה",
אז כשאני הצמדתי אותו לקיר, תחבתי את ידי אל תוך מכנסיו
הארורים,
שאלתי "ילדה קטנה הייתה עושה את זה?" וחייכתי חיוך חתולי,
וברגע הזה בדיוק הוא הדף את ידיי ואמר לי
"רק ילדה קטנה הייתה עושה את זה."

ומהרגע ההוא ספרתי שני קייצים וארבעים ושלושה לילות וכבר מזמן
שכחתי איך זה לבקר בקרקס,
וכמו שהבטחתי, לא נפלתי ככה שוב,
ונשבעתי בכל היקר לי,
שאני אדביק את עצמי ביחד,
ובקיץ הבא אהיה כבר שלמה.