מר-שיער-חום-עיניים-כחולות דופק לי עכשיו בדלת.
הוא אומר שהוא מפחד.
שניו-יורק נהייתה לו אפורה מדי.
שהוא שונא את אמא שלו, שהוא שונא את אח שלו,
שהוא שונא אותי.
אני מפחדת לפתוח לו את הדלת, אז אני אומרת לו בתחתונים ורודים
וגופיה שחורה ש
אני מבקשת שירגע, כי זה בסדר. ויהיה בסדר.
למרות שאני יודעת שזה לא נכון.

בפעם הראשונה ששכבנו, אמרתי לו את הדבר האמיתי ביותר שיכולתי
להעלות על הדעת.
הוא חיבק אותי חזק כמו שהייתי צריכה, והסתכל עליי בעיניים נורא
גדולות ואמרתי לו
"אתה יודע על מה אני חושבת ברגעים בהם אני כל כך קרובה לגוף
אחר?"
והוא אמר שלא, ואני, מבלי להרגיש נוירוטית אפילו קצת, הסברתי
שאני רק חושבת על עד כמה הגוף המושלם הזה לידי עכשיו, ולבו
הולם בחזקה ואני מרגישה את זה בכפות הידיים,
ולעתים גם באיברים אחרים,
ואיך שיום אחד הלב הזה יפסיק לפעום.

והנה אנחנו עכשיו, שבועיים אחרי. עכשיו הוא נעמד אל מול הדלת
שלי,
מעיל וצעיף מצד אחד, ואני בצדה השני של הדלת בתחתונים ורודים
וגופיה שחורה
ואני באמת לא יודעת מה להגיד לו. הוא הרי לא יסלח לי לעולם, לא
משנה כמה גלידה אאכיל אותו בכפית קטנה (כמו שהוא אוהב)
או כמה אגיד שהתגעגעתי, וגם לא אם אגיד בחביבות שהוא כעסן -
הוא רק יזעיף פנים, ישלב ידיים,
ויגיד לי להפסיק לנתח אותו.
עכשיו הוא כבר נשען על הדלת ובוכה, ואני לא יכולה לחבק אותו
מבעד לדלת הזאת, אבל אני לוחשת ש
הוא עומד להצטער.
והוא באמת מצטער, אל אינספור רגעים בהם לא באמת היה מאושר, על
חיים שלמים שחלפו אל מול עיניו,
על שלא באמת החזיק בקצה של אף נוצה שהתעופפה מולו וגם על שלא
האזין לתקליט של הביטלס שקניתי לו מזמן.
אבל מאוחר מדי בשביל זה. מה זה שווה להרביץ לגופות?

אז עכשיו הוא עוזב את ניו-יורק בשביל קליפורניה. ואין לי הרבה
מה לעשות כי
אני עדיין בתחתונים, דבוקה לדלת, ועדיין גם אני לא אוחזת
בנוצות שמתעופפות על קצה האף שלי,
פספסתי אותו.
הוא עדיין עם עיניים כחולות ושפתי דבש,
ואולי הוא יהיה מאושר.
על כל פנים, הוא הפסיק להתמסטל ולהלום על דלתות. אני חושבת
שלפחות הלב שלו עוד פועם.