מוות מהלך לו לאיטו בינות הכפרים המבודדים, נע ונד בדרך לא
דרך. מניף את מגלו בתנועות חסכניות, קוצר את קציר החיים ללא
רחמים, הבחנה או הפסקה. איש אינו יודע את צפונות ליבו, אם מושג
כזה קיים בכלל אצל ישות כמוהו. המוות בכל צורותיו כולן מקורו
באותה ישות מסתורית שלוקחת את החיים מן החיים. אין יודע איש או
אל, שכן גם אלים יחושו יום אחד את מגע המגל הצונן חותך בגופם.

מהיכן יגיע? כיצד נוצר ולאן ילך הוא? אפילו עוזרו העונה לשם
זמן לא יוכל לענות על שאלות אלו. שכן מוות קודם לזמן, הוא
התהווה בלא כלום ששרר לפני בואו. לא כלום כל שהוא כל כך ריקני
ומוחלט שדף לבן וריק נדמה מלא בצבעים לעומתו, לא כלום שאפילו
המילה שקוף לא תתאים לתארו.
חלק טוענים שהוא מגיע בצורת שלד מהלך לבוש בגלימה שחורה, חלק
טוענים שהוא בכלל תופעה טבעית, יש האומרים שהוא למעשה היא.
אישה לבושת לבן שמגעה ישלח את האדם אל מנוחה נצחית. ניתן להגיד
שמוות הוא עניין של השקפה, והשקפתו של גיבורנו נוטה לכיוון
האירופאי הקלאסי כמוהו למעשה.
אז דמיינו את מוות צועד לו במורד דרך שנשחקה לה ונוצרה על ידי
אלפי רגליים עסוקות, את צידי הדרך חוסמים שדות שמשתרעים עד
לקצה האופק. אבל מוות ייאלץ לנדוד למחוז עוד יותר נידח של
העולם הקרוי ארץ. לחווה קטנה מכוון מוות את צעדיו, חווה שבקושי
מחוברת לקהילה המקומית המצומצמת גם כך. חווה כל כך נידחת שהיא
נקראה בית רק בפיהם של שני אנשים. מוות זכר אותם שכן הוא כבר
ביקר פעם אחת בחווה המרוחקת הזאת, הוא לקח גבר בשנות הארבעים
בחייו. הוא זכר כיצד אשתו של הגבר בכתה ליד מה שמוות הפך לערמת
בשר, הוא זכר כיצד החזיר חיוך לתינוק ששכב בחדר השינה בתוך לול
תינוקות. והנה הוא חוזר שנית, והפעם כדי לקצור את האישה הבוכה,
כך קרא לה מוות. נדיר היה שמוות נתן בכלל שמות לקציר אך הילד
שראה אותו וחייך חידד את הזיכרון, הפך אותו למיוחד, שכן מוות
סיים דברים כה רבים שכולם נראו כאחד בעיניו. אבל זיכרונות היו
דבר מותרות נדיר.