מאז שהוא זוכר את עצמו התעניין אורי במכוניות.
דווקא לא בציפוי המבריק או בסמלים הנוצצים. גם לא מושבי העור
או צפצפת ההגה היו אלה שמשכו את תשומת לבו. היו אלה ה"איברים
הפנימיים" כמו שקראה לזה חברתו הראשונה כשסיפר לה על המשיכה
המוזרה.

תמיד קינא במוסכניקים, שהייתה להם הזדמנות לחקור את העניין
לעומק, שהיו מיודדים עם הג'ק והמנוע, השמן והמים, המצבר...
כשהיה עוד בגיל שחולמים חלומות רצה להיות מוסכניק כשיגדל.
שיוכל להתגלגל מתחת למכונית על הפלטה, לסדר את העניין - לתקן
את התקלה, ולצאת חזרה כשכולו צבוע שחור וגריז.
אבא הבהיר לו שזה מאד נחמד בתור תחביב, אבל בתור קריירה זה כלל
לא מקובל וחוץ מזה שתלוש המשכורת לא יהיה יציב...
ואבא גם היה זה ששילם על שיעורי הנהיגה והטסט (ראשון, בטח שעבר
ראשון).

לפעמים בזמן שדהר על הכביש המהיר כשהרדיו מכוון על גלגלצ,
הייתה מתגנבת לראשו של אורי מחשבה ששנא. הוא חשב שלפעמים אולי
קצת עדיף להיות ליד ההגה ולא מתחתיו.

כשהגיע לגיל בו ישנים עמוק חלם פעם בלילה שהוא שוכב על הגב
בתוך בור כזה בכביש, בור מכוסה זכוכית, ומעליו חולפות אחת אחרי
השניה מכוניות, והוא מנסה לשלוח יד כדי לתקן איזה מצבר, להוסיף
שמן, לשחרר קלאץ',אבל ידו נחסמת בזכוכית העבה כשמשה, ופתאום
הפסיקו המכוניות לעבור ונהיה מן שקט כזה, שאפילו בחלום נשמע לו
מוזר, ומעליו ראה המון כוכבים שהפכו פתאום לסמלים כסופים
ונכספים (אוריון למשל הפך למשבצות של BMV ומאדים לאריה של
רנו).
הוא קם בבהלה וירד מיד לחניה לבדוק לשהאוטו בסדר. שהכל תקין.
שהמצבר מלא ויש מים ושמן. הוא שם לב שצריך למלא מחר דלק.

חלפו השנים, התחלפה המכונית, התחלפה גם החברה.
אורי גדל, עבר 7 שנות לימודים ותורניות, ונהיה לרופא. הוא לא
התחתן עד כה, חברתו האחרונה אמרה משהו על בעיה שיש לו עם
האיברים הפנימיים, אוטם בשריר הלב או משהו כזה.
אז אורי השקיע את כולו בעבודה ונהיה כירורג בכיר בבית חולים
נחשב. אם לא לרפא מכוניות, אז לפחות בני אדם, חשב לעצמו, והיה
כמעט מרוצה.