-"לא יודע מה צריך לעשות פה בשביל זיון. אולי צריך להיראות
כמוך..."
לא חיכיתי למענה ל-SMS. ממילא השעה אחת בלילה היא לא זמן טוב
להחליף הודעות.
-חמוד, עם לקוחות עכשיו. תהנה.- הודעת ה-SMS שחזרה לא ממש
שיפרה את מצב הרוח. לא היה ברור לי אם אני יותר עייף או יותר
מבואס. נדמה היה לי כי עשיתי את כל מה שצריך. שכרתי חדר במלון
ברחוב צ'רצ' שבשכונת קסטרו בסן פרנסיסקו בסוף השבוע של יום
הנשיא. דווקא קדמו את פני די בחביבות שם. אולי אפילו בחביבות
יתרה. פקיד המלון עזר לי עם התיק למרות שלא ממש הייתי צריך
עזרה, הראה לי כל פינה במלון ובחדר, השאיר אותי כמה דקות לבד
בחדר כשהלך להביא לי את המפתח. אני מצידי נשארתי עומד שם דיי
לחוץ, לא ממש יודע מה לעשות. כשחזר מצא אותי עומד באותו מקום.
האם הייתי צריך להיראות יותר נינוח. אולי ציפה למצוא אותי ישוב
על המיטה, ממתין לו בצורה זו או אחרת. האמת שהתחלתי להרגיש כך
כשהוא עזב. ממילא היה קצת מבוגר לטעמי.
שמח וטוב לבב יצאתי בערב לגלות את חיי הלילה של העיר. שילמתי
שבעה דולרים בכניסה למועדון The Cafe , מתעלם מהשלט No Refund
עליתי לקומה השניה. לא הפריע לי שהמקום היה מלא בנשים, גם
בחורים היו שם, הבעיה הייתה שכולם היו בני עשרים ואחת, אולי
עשרים ושלוש. כיוון שלא באתי לראות לסביות רוקדות על הדלפק של
הבאר, שהרי הנאה זו שמורה לסטרייטים בלבד, יצאתי משם לאחר שתי
דקות ונכנסתי למועדון The Midnight Sun. בתחילה חשבתי שזה מקום
עם פוטנציאל, גם היה מלא עד אפס מקום וגם הגיל הממוצע שם היה
כגילי, בקיצור די מבטיח. אחרי בערך שעתיים ושלוש בירות התפקחתי
למרות שדווקא הייתי כבר די שיכור. הסיכוי למצוא שם מישהו היה
מסדר גודל של הסיכוי למצוא את השמש באמצע הלילה, שלפי תורת
הקווטים אכן היה גדול מאפס ובכל זאת דיי קרוב לערך זה. היה לבר
אופי שכונתי והאנשים שם התעניינו יותר במסכי הטלוויזיה שהיו
תלויים בכל פינה מאשר בנוכחים. אפילו אלו שהיגיעו לשם לבד. או
אולי הייתי אדיש מידיי או מרוחק. בכל מקרה באחת עשרה וחצי כבר
הייתי בדרכי חזרה למלון. מבלי משים פלטתי אנחה כשעליתי במדרגות
שבחצר המלון. נראה שזו משכה את תשומת ליבו של ברנרד (את שמו
למדתי רק אחר כך). המשכתי לעלות והתיישבתי לעשן במרפסת
המרוחקת. בכל זאת הוא בא, הציג את עצמו והתחלנו מדברים. בחצי
שעה הראשונה עוד נשארתי לשבת, אחר כך כבר עמדתי מנסה להתקרב
אליו, אבל לא ממש מצליח. אחרי בערך עוד חצי שעה אמר שהוא עייף
ועלה לישון. עליתי גם אני, לא ממש מבין מה עשיתי לא נכון בערב
ההוא.
למה, לעזאזל, ירון לא עונה לטלפון. אז אחרתי בחצי שעה אתמול,
אז מה... זו לא סיבה לא לענות היום. אולי קרה לו משהו... דווקא
במייל ששלח אלי לפני כמה ימים אמר שהוא מאוד מעוניין לשמוע מה
קרה בסופ"ש. אמר שלא הצליח לעקוב אחרי המתרחש מכל ה-SMS-ים
ששלחתי. בטח שלא הצליח. הרי הייתי שיכור לגמרי כששלחתי אותם.
הבוקר של אותו יום התחיל דיי רגוע. קפה באחת עשרה, שיחה קצרה
עם ברנרד בה סרבתי בנימוס להתלוות אליו ואל הבחור הנוסף שהיה
אתו (כמה פעמים כבר אפשר ללכת לגולדן גייט, הרבה, אני חייב
להודות, אבל אפילו אני לא מסוגל יום אחרי יום). ביליתי את היום
ב-Pier 39 ובגלריות שבקרבתו. לקחתי איתי CD עם תמונות של ציורי
האקריליק שלי בתקווה לשכנע אחד מבעלי הגלריות להביט בהם.
כשנכנסתי לווה אותי אחד מהמוכרים שם. בתחילה ניסיתי לעניין
אותו בציוריי אבל מהר מאוד ויתרתי. למרות שעבד שם, מבין גדול
באומנות לא היה. כשהסתכלנו יחד על תמונה של אישה שהייתה בסגנון
מעורב של מודליני עם פיקסו, הייתי צריך להראות לו איך הצייר
מטעה את עין הצופה בכך שזרימת היד של האישה הופכת לרקע
שמאחוריה. כן, לאומנות המודרנית והקלאסית חוקים, ויש ללמוד
אותם. את החיפוש אחר הזרימה של היצירה הפלאסטית למדתי מהפסלת
חנה שהצליחה להטמיע גישה זו בתוכי, בקורס שלקחתי אצלה. לקח לי
שנה להבין את זה, אז גם למוכר יש סיכוי. בכל זאת העברתי איתו
כשעה של שיחה על יצירות האומנת שהיו שם. נפנתי מהתמונה הזו
ומבטי נחת על יצירה של קנדינסקי, חגיגת הצבעים שהגיעה אלי
הוציאה ממני אנחה של ריגוש. מבוייש מעט נוכח תגובת הנוכחים
מיהרתי להודות למוכר ולהסתלק משם. אחרי הכל לא היה טעם להמשיך
ולהסתכל בתמונה. כל מבט נוסף היה מוריד את החוויה הרגשית לרמה
אנליטית.
יצאתי שוב לעשן בחמש בערב ושוב פגשתי בברנרד, זה היה בדרכו
להדפיס את כרטיס הטיסה שלו וביקש ממני להמתין לו. הקור בחוץ
הבריח אותי אל תוך הלובי. גק ירד לשם אף הוא ומזג לעמו יין.
דברנו מעט די בביישנות. כשברנרד חזר השיחה זרמה יותר בחופשיות
ואז דיי להפעתי מסר לידי את כרטיס הביקור שלו. לא הייתי יכול
לבקש המלצה טובה מזו. ג'ק, שהיה מסוייג מעט עד אז, נפתח אליי
ואחרי כמה דקות כבר קבענו לארוחת ערב. הלכנו למסעדה באותו רחוב
של המלון. המקום היה הומה אדם ונאלצנו להמתין כרבע שעה למרות
שעדין היה מואר בחוץ. לפחות הגענו למקום טוב הסכמנו בינינו.
ג'ק היה בחור כלבבי. אוהב לשתות. היציע שנחלוק בקבוק יין למרות
שכבר הספיק לשתות שתי כוסות בלובי (את השניה כבר שתינו יחד-
שרדונה בטעם ריזלינג). סיפרתי לו שבעבר נהגתי לקנות ברי כדי
שאוכל לשתות יין וכמובן הסכמתי. כשהמלצרית נגשה אלינו בקש ממנה
גבינה שמנה וקרמית ליין. "הזמנת ברי", קראתי חצי מופתע כשזו
חזרה והניחה את הגבינה על השולחן. החיוך שלו הסגיר את העובדה
שעברתי את מבחן האמינות. אכלתי את הברי בלי הקליפה. ג'ק העיר
לי שאפשר לאכול את הקליפה. ידעתי את זה. ויתרתי על התגובה
ובפעם השניה כבר אכלתי את הקליפה. אולי עשיתי טעות. היה בו
משהו stand offish כזה, מן בריטיות כזאת, למרות שהיה
מפלדלפיה, ובכל זאת היה חברה נעימה. אחרי שעה של אוכל טוב
ושיחה קולחת הלכנו יחד לבדוק את חיי הלילה של העיר. שנינו כבר
מבוסמים, אני משלוש כוסות של יין והוא לפחות מארבע. ניסינו
לרקוד באחד המועדונים אבל נראנו כמו שני fogiesמחזיקים את
מעילי העור ביד באמצע הרחבה. מבט מהיר בו שכנע אותי שזה לו
ממש הקטע שלו. הצעתי לו לעזוב. הוא נסה להתנגד בטענה שהוא אוהב
את השיר שהושמע באותו רגע. לא ממש האמנתי לו. עזבנו ונכנסנו
לבר 440 שברחוב קסטרו. המקום היה מפוצץ ולא יכולת לעבור בלי
להתחכך פיזית בעומדים שם. למה תמיד אנשים מתעניינים בי כשאני
נמצא עם מישהו. לא ממש מבין את הרעיון. למה הם לא מתעניינים בי
כשאני לבד ופתוח להצעות. כמו אתמול למשל... שתיתי ויסקי ואמרטו
וקניתי לו בירה. "את אלו אני אוהב" אמרתי לו מביט על זוג
אנשים שהתגפפו ליד אחד הקירות ממולנו. באמצע הבר עמד גבר כבן
שלושים ומשהו, בערך שתי דרגות מעל כל הנוכחים בחדר. כל הזמן
נגשו אליו אנשים דברו איתו ונתנו לו חיבוק. שנינו הסכמנו שהוא
בחלט שווה. באיזשהו שלב אמרתי לג'ק: "קח אותי מפה לפני שאני
מתנפל עליו". מפאת הרעש נאלצתי לדבר קרוב והלחי שלי נגעה
בלחיו. ג'ק לא נרתע וחייך אבל לא ממש אהב את מה שאמרתי, אחרי
הכל הבחור ההוא נראה ההיפך הגמור ממנו. חזרנו למלון. ג'ק היציע
שנשתה קוניאק. הסכמתי. התחלנו נוגעים, אבל אז הוא נזכר שהוא
צריך לישון. האמת שהזכיר כבר קודם שהוא עובד למחרת. מאותם
מסכנים שצריכים לעבוד ביום הנשיא. בכל זאת השעה היתה רק תשע.
עשנתי סיגריה וחזרתי לבר 440. הזמנתי מרגריטה, הבחור ההוא היה
עדין שם. יצאתי לעשן. בחוץ עמד בחור היספני. ביקש סיגריה. נתתי
לו. I am so wasted אמרתי לו. "גם אני" הוא ענה בחיוך. נתתי
לו חיבוק וצחקנו. סיימנו את הסיגריות. בקש עוד אחת. נתתי לו,
הפעם סירב לחיבוק. נכנסתי פנימה ושלחתי SMS לירון. התקדמתי
לעבר הבחור ההוא. אני הולך לתת לו חיבוק אמרתי לעצמי. חיכיתי
להזדמנות. עמדתי במרחק מטר ממנו. הוא הסתכל עלי. זה היה הרגע.
נגשתי אליו ואמרתי: I think you're amazing. May I give you a
hug לרגע הוא לא הבין מה נפל עליו ואז התעשת ושאל מאיפה אני.
"מישראל", עניתי. "אתה יכול לדבר עברית", הוא ענה. מי שהיה שם
יכול היה לשמוע את רעש האבנים המתגלגלות כשכל החומות ביננו
נפלו באותו רגע. החלפנו כמה מילים ומספר חיבוקים. מסתבר שהבחור
מחיפה במקור ומתגורר עתה בלוס אנג'לס. (לא ממש הבנתי מה הוא
עושה בסן פרנסיסקו, אבל למי היה בכלל איכפת). דברנו עוד כמה
דקות ואז הוא קרא לעבר החברים שלו, "עוד אחד מישראל". לא רציתי
"להיות דבק" ועזבתי אותו. הזמנתי עוד מרגריטה. כשאני בערך בחצי
הכוס , הוא ניגש אלי וסיפר לי בטון מזמין שהם הולכים לאיזה
מועדון אחר. הייתי שיכור מדי ללכת לאנשהו. נשארתי לוגם את
המשקה מלא סיפוק מגודל ההצלחה. משמאלי עמד בחור שעון אל הקיר
מחזיק בירה, מן הסתם ראה את הגושפנקא שקבלתי מהחיפאי. הסתכלתי
עליו וזה החזיר מבט. זה הרגע חשבתי לעצמי. לקחתי לגימה אחרונה,
הנחתי את הכוס ונגשתי אליו. מה בדיוק קרה שם אנני יודע, משום
שהתמונה הבאה שיש לי ברצף הזכרון היא שאני מרוח עליו ושנינו
מתנשקים בבר. מה קרה כשנגשתי אליו, האם בכלל אמרתי לו היי, או
שפשוט הצמדתי שפתיים, האם הוא היה מופתע ברגע הראשון, או שממש
חיכה לזה. כמה מילים החלפנו לפני הנשיקה, אם בכלל... מה שכן
ברור הוא, שתוך כדי הנשיקה אני שואל אותו מאיפה הוא וזה עונה
לי מישראל. אם הלשון שלי לא היתה תקועה בפה שלו בטח הייתי
מתפרץ בצחוק. מאה אנשים בתוך הבר, מתוכם אני בוחר בשניים
ושניהם ישראלים. אבל כשהנשיקה כזאת נהדרת כל השאר מתגמד. רק
אחר כך התברר לי שהאיש חי את חלום חיי. גם פסיקאי שעושה פוסט
דוקטורט וגם עושה את זה באוניברסיטה בפריז. מי שמכיר אותי יבין
את המשפט האחרון. התגפפנו עוד כמה דקות ואז הצעתי לו לבוא
למלון. הוא נענה ושנינו יצאנו . ידי הימנית על כתפו ספק מחבקת
ספק מחפשת תמיכה, וידו השמאלית בכיסי השמאלי. מתנודדים מעט
הגענו למלון, לא לפני שהספקתי לתעות בדרך. בסך הכל היה עלינו
ללכת ישר ברחוב מרחק של שלושה בלוקים ולפנות ימינה למלון, אבל
לא עלה בידי לעשות זאת. עלינו לחדר והפה שלי לא מפסיק לפלוט
שטויות. כל מה שאסור לעשות בפגישה הראשונה, עשיתי. החמאתי לו
בלי סוף, בלי להתחשב בעובדה שהוא ישראלי. כל פעם שלקחתי אויר
בין נשיקה לנשיקה פרץ של התנצלויות על העובדה שאני שיכור נפלט
החוצה. כמה שאני חסר מזל. עד שמצאתי מישהו שהוא ממש כמוני,
מתאים מכל הבחינות כמעט, הייתי צריך להיות כזה "מחוק" ולהבריח
אותו במלל מטומטם. מצד שני מאיפה הייתי לוקח את האומץ להתנהג
ככה אם לא הייתי שיכור. בכל זאת לא שכחנו קונדום. סירב להשאר.
אומנם לקח את הטלפון שלי (היה מופתע מכך שזכרתי את המספר
באנגלית) ואת האי-מייל, אבל כבר אז היה ברור לי שלא יתקשר. גם
אני לא הייתי מתקשר לאחד שהתנהג כמו שהתנהגתי באותו ערב. חמש
דקות אחרי שעזב, שפכתי את המיעיים באמבטיה. אולי היה זה
האלכוהול, או אולי הייתה זו קליפת הברי. אקורד סיום צורם
משהו.
" עכשיו אני יודע מה צריך לעשות. צריך להיות במקום הנכון
ולפגוש את האדם הנכון" שלחתי SMS לירון לפני שהלכתי לישון.
"כן, אבל איך עושים את זה", ירון החזיר.
"לא יודע, לפעמים זה פשוט קורה", עניתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.