אהבה בחנות למוצרי חשמל
"אני הכי אוהב שהחנות סגורה" אמר הרמקול, והוסיף שריקה
מונוטונית איכותית.
"כן, הלילה הוא זמן מבורך" ענתה קופסת המיני דיסקים.
"תגידי, מאיזה עדה את?" שאל הרמקול את הקופסא
"סוני!" ענתה בקצרה.
"וואלה?" התפלא הרמקול "גם אני. משני הצדדים?"
"יש איזה דוד רחוק מהצד של הסליל שהוא מפנסוניק, אבל לא
מתייחסים אליו כל כך."
"בא לך לעשות סיבוב בחנות?" שאל.
"לא" ענתה בקרירות.
"למה לא".
"מפחדת".
"אל תדאגי, אני אנגן אותך" ענה ותקע גרפס בדציבלים מושלמים.
הקופסא צחקה וגם הוא. סרט גדול המתנגנים הזה.
וככה טיילו להם, חוט בחוט, הרמקול וקופסת המיני דיסקים בחנות
הגדולה. אמרו שלום לוידיאו, לחצו חוטים לDVD ולמגברים שהיו
בדרך, ובכלל צחקו הרבה ודיברו על שטויות.
"אני רעב" אמר הרמקול "בא לך ללכת להתחבר לחשמל קצת?" גם
הקופסה הייתה רעבה, אבל היא פחדה להשמין. לא טוב להיטען בלילה,
כי אז הכי משמינים. אבל הרמקול באמת מצא חן בעיניה, הוא נחמד
וכיפי והוא גם היה מאוד חתיך. היה לו גוף מרובע משגע וצבע כהה
ומדליק.
"יאלה, למה לא." אמרה והוסיפה: "הלילה עוד צעיר".
"יש עליה" חשב לעצמו הרמקול והוא היה מת למשש לה את החזה. היא
מידה שמונה, ארבע מכל צד, שזה בהחלט ליגה. הקופסה הזאת הייתה
ממש שווה, והרמקול היה מבסוט מהחיים. היה לו חשק להשמיע קול
שיהיה רם במיוחד.
אחרי זה, כשהרמקול ליווה אותה חזרה למדף, הוא שאל אם אפשר
לעלות לאיזה כוס קפה.  
הקופסה הייתה קצת נבוכה. היא ידעה מה זה אומר, והיא לא הייתה
בטוחה אם היא רוצה בזה.
"כן" ענתה לבסוף, וקיוותה בליבה לטוב.
הם דיברו קצת, הרמקול השוויץ בפונקציות הווקליות שיש לו
והקופסה רק ישבה לה ונראתה יפה. זה מספיק, היא יודעת. זה בדיוק
מה שקופסה צריכה לעשות. לשבת לה ולהיראות יפה. זה תמיד עובד.
ואז, בלי להרגיש כמעט, הם התחילו לנגן את אותה המוזיקה
והעניינים התחילו להתנגן ולהתלהט. "רק שים כיסוי לפלסטיק..."
אמרה, והרמקול תיק תק סידר את זה. הוא דחף את הכבל שלו לשקע
שלה והתחיל להעביר אליה אנרגיה חשמלית משני המצברים שלו.
הקופסה התחילה לרקוד והמכסה שלה נסגר ונפתח בקצב ממש. בסוף,
הרמקול שיחרר מכת חשמל, והקופסה פרפרה לה בהנאה.
בבוקר, כשהחנות הייתה מלאה קונים, הם הגניבו מבטים אחד לשניה.
מי יודע, אולי יום אחד הם יתחתנו וייצא להם איזה צליל קטן
ואיכותי.