שיר נחמד שנכתב ברחובות קרית שמונה בערב.  
את האהדה וההערכה אני מגיש ל"מצפון האומה"
הלוא הוא נתן אלתרמן, על ההשראה

עטלפים מנתרים מעץ לעץ,
כאילו מנסים להרתיע עוברת אורח תמימה.
שריקה של שקט מחרישה את הרחוב
והאויר, לא נע.

פנסי הרחוב מאירים אחד את השני,
כאילו משוחחים.
מה כבר יש להם לומר?
כל לילה הוא אותו הלילה,
רק התאריך, הזמן, משנע עצמו.

אור מדירה סמוכה נראה תמוה,
והכל נראה כאילו רגוע.
והבית, חיי.
מהחלון העולם נראה פורח,
ובעת רשרוש הבריח,
ננעל השקט המפחיד.

ומעבר לדלת,
כל רעה רחוקה אלפי קילומטרים.
גם אם דמותה הנמרחת
משתקפת בעינית.