הייתי בודדה, לא היה לי איש מלבדי.
תמיד היה אותו הדבר, אותה השגרה. בבוקר הייתי קמה, הולכת לבית
הספר...

הייתי תלמידה חרוצה, לא היה קיים אצלי ציון מתחת ל-90,
"התלמידה המצטיינת בכיתה", תעודות רבות כאלו ישנן שוכבות
במגירתי.

בשיעורים ציירתי - אוהו כמה ציירתי. מחברות שלמות, של דמויות
קומיקס, רגעים מן החיים, תלמידים מכיתתי, ציורים מופשטים,
רישומים, מכל המינים. כל ציור, נפלא מקודמו; אין זו שחצנות, כך
באמת היה.

בשעת סיום הלימודים, יום ביומו, הייתי מבלה בים, באותו המקום
הנפלא, המערה עם האבן השטוחה. עליה הייתי יושבת, יושבת וכותבת
שירים, סיפורים.

מתבוננת, `כמה יפה הוא`, חשבתי. הייתי רוצה לדעת את סודות הים,
מה במעמקיו מסתיר, את מי פוגש הוא בחלקיו השונים. הייתי רוצה
לראות את שלל צבעיו, לחוש את הנחת והזעף שבו, להריח אותו.

אך לטעום, לא יכולתי אף פעם. הבא מהים, לא נכנס לפי! אהבתי
אליו כה עצומה, שאיני יכולה לבגוד בו כך.

הייתי כותבת שירים על הים, מציירת אותו, ציורים על גביי
ציורים, אשר היו שונים זה מזה והיו דומים - כולם, ציורים של
ים.

לאחר שעות רבות בים, הייתי הולכת הביתה "הו, סוף סוף חזרה" אמא
תמיד הייתה אומרת לאבי ומנשקת אותי בלחיי.

מאז ועד ארוחת הערב, וגם אחריה, קראתי ספרים. נכנסתי לעולמן של
הדמויות, `הלוואי שהייתי שם, הייתי במקומם, איתם; חשבתי תמיד,
התפללתי.

אך לעיתים, שיעורי הבית לקחו יותר מהרגיל וגזלו את זמנם של
הספרים.

כך היה תמיד.

שנאתי את החיים שלי, עם כל ההנאה במעשיי, השתעממתי בהם. לא היה
לי עם מי לחלוק את רגשותיי.
מחברת השירים והסיפורים שלי יכלה לספוג הרבה, שמעה כל מה שהיה
לי להגיד. אך שקטה, לא אמרה מילה לעולם.

תמיד קינאתי בו, באריאל, זה שיושב לפני בכיתה, תמיד מוקף
חברים, חיוך על פניו. כולם אוהבים את אריאל, בחור חביב למדיי.
אף פעם הוא לא לבד.

רציתי להיות בחברתו, בחברת חבריו, רציתי להיות שם תמיד, רציתי
להיות הוא. נראה שחייו מושלמים, אין כל פגם בהם. הוא נאה
ונחמד, יש לו הרבה חברים, חוכמה לא חסר לו, כשרונות מגוונים.
חיים נהדרים!

הייתי בטוחה בכך, אריאל הוא אדם מאושר. קינאתי בו, ועם זאת -
אהבתי אותו, אהבתי בשקט. לא התביישתי בכך, אך לא היה לי למי
לספר. הייתי בודדה.

באותו השבוע, משום מה, תחושה נפלאה הציפה אותי, הרגשה שהכל
בסדר. חייכתי כמה פעמים. הים געש, היה זה חורף.

ישבתי במערה שלי, על האבן השטוחה, צופה על הים. לא היה שם איש
מלבדי.

לא ציירתי, לא כתבתי כלום, לא קראתי אף ספר. רק בהיתי בים
ותהיתי... תהיתי מהו אושר, מהי מהותו. `האם זה בגלל שאני
בודדה, אני לא מאושרת? שאין לי מהות בחיים? שאיני נהנת מחברתם
של משפחתי. בגלל זה אני לא מאושרת?`.

מאותו הרגע תחושת האושר חלפה, כל רגע פנוי הושקע במחשבה הזו.

`אז למה אריאל הזה כל כך מאושר?` עלה במחשבותיי לא פעם.

בהפסקה אחת, כמה ימים לאחר מכן, ראיתי לראשונה את אריאל לבד,
בלי אף חבר לידו. החיוך היפהפה שלו לא היה על פניו. `לגשת
אליו?`, הרהרתי, אך ביטלתי את הרעיון, `ואולי בכל זאת?`.

`אוף, אני כזאת טיפשה!! למה לא עשיתי שלושה צעדים והתיישבתי
לידו? רק כמה מילים להגיד, זהו.` איך פספסתי הזדמנות כזאת לדבר
איתו?`.

לא הפסקתי לגעור בעצמי באותו הערב, בים.

למחרת, להפתעתי הרבה, שוב אריאל נשאר בודד. לאחר שכנועים
עצמיים רבים, אזרתי אומץ וניגשתי, התיישבתי לידו ושאלתי -
"תגיד, איך זה הגיוני שילד מאושר לא מחייך ויושב לבד?"

"איך את יודעת כמה אני מאושר?" השיב. ברור שהוא מאושר, נראה
שאין אדם מאושר ממנו!

"אתה מחייך תמיד, מוקף חברים. אתה נראה לי כמו אדם מאושר."

"אני לא מאושר, לא כרגע."

צלצול המבשר את סיום הלימודים כבר נשמע.

"בוא, יש לי מקום להראות לך." אמרתי לו, מבלי לחשוב, לאחר
שתיקה ארוכה.

"אז מה קרה לך?" שאלתי אותו, כשהיינו כבר בתוך המערה.

"מה קרה לי?" ענה בשאלה.

"למה אתה לא מאושר? יש לך הכל!" עניתי.

"אין לי כלום, כלום."

"אין לך כלום? מה זאת אומרת? יש לך המון חברים, אתה בן אדם
טוב, אתה חכם, מוכשר, בטח גם משפחתך מאוד תומכת.  יש תמיד חיוך
על שפתייך! ואני ממש לא מתפלאת על זאת, יש לך את כל מה שצריך
כדי להיות מאושר."

מעט התקפתי אותו, אולי הייתי ישירה מידי. אבל הייתי חייבת
להגיד לו את כל הדברים האלו, את מה שאני חושבת עליו.

באותו הערב, הייתי מופתעת. מופתעת מזה שפניתי אליו ושהוא באמת
בא איתי עד למקום שלי. מופתעת שדיברתי איתו, בישירות, בלי שום
הכנה, לא חשבתי על מה שאמרתי, רק אמרתי. הדברים פשוט נשפכו
מפי, לא האמנתי על עצמי. הרגשתי כעס, כוח ועם זאת- חולשה,
הרגשתי שונה, כפי שלא הרגשתי מעולם. סערת רגשות התחוללה
בתוכי.

"באמת? ככה את רואה אותי?" אמר לאחר כמה רגעים.

"אני מצטער..."

הוא לקח את תיקו, קם, התנער במקצת מן האבק ורץ. תוך שניות
ספורות נעלם.

לא הבנתי, לא קלטתי מה היה שם, מה קרה לילד שעד אותו הערב,
חשבתי שחייו מושלמים.

שכבתי במיטתי, אז, בלילה ההוא וחשבתי. חשבתי עליו, על אותה
השיחה מהערב האחרון. תהיתי, מה באמת קרה.

בניגוד לכפי שחשבתי, לא היו תשובות לשאלותיי למחרת בבית הספר.
גם לא יומיים לאחר מכן וגם לא שבוע. לא מפני שלא העזתי לדבר
איתו, אלא מפני, שהוא פשוט לא הגיע.

ביום שלישי, כמעט שבוע מאז הערב בו דיברתי עם אריאל, סוף סוף
הוא הגיע לבית ספר.

שמחתי לראותו, וחששתי.

"היי." פניתי אליו בהפסקה הראשונה, מהוססת מעט.

"אממ, היי." השיב בלחש והטה את מבטו מטה.

"אני מצטערת." אמרתי מכל הלב, באותה הנימה השקטה.

"אין לך על מה, אמרת את מה שאת חושבת. לא ידעת... אני זה שצריך
להצטער, שעזבתי ככה, בלי אף הסבר." השיב במהירות. "אולי..."
המשיך, "נוכל לדבר שוב היום, אחרי סיום הלימודים. אם זה בסדר
מבחינתך."

וכך היה.

"אני מצטער, באמת."

"אני מבינה, זה בסדר! ואולי תפסיק כבר להצטער ותסביר לי מה קרה
לך." אמרתי במעט תקיפות.

"לא כל כך קל לי לדבר על זה..."

"סליחה." השבתי.

"את זוכרת, שאמרת `בטח גם משפחתך מאוד תומכת`?" לא הבנתי
תחילה, אך לא אמרתי מילה, רק הנהנתי בראשי.

"באותו הרגע נפתח לי פצע שמעט הגליד כבר..."  הוא השתתק, בלע
רוק והמשיך לדבר.

"ההגדרה של משפחה נאבדה לי כבר בגיל 8. כשאמא שלי נפטרה, זה מה
שהם אמרו, לפחות, מדום לב.

אבל ידעתי, ידעתי שזו לא האמת! אני שמעתי בעצמי את הצעקות שלה
ואת הירייה שלאחר מכן." כשאמר את הדברים האלה, שמתי את ידי על
פי, עיניי נמלאו דמעות ככל שהמשיך במילותיו, שתקתי.

"לא יצאתי מהבית שבועיים לאחר מכן, כל היום רק בכיתי ובכיתי.
לא אכלתי דבר במשך כל הזמן הזה. לא ידעתי מה עם אבי, לא עניין
אותי, אולי כעסתי עליו שהוא נתן לה ככה ללכת. לא שאלתי אותו מה
איתו, איך הוא הרגיש.  הפעם הראשונה שיצאתי מביתי, הייתה כשאבי
ביקש שארד למכולת לקנות כמה דברים, כשחזרתי הוא לא היה שם.
כשהתעוררתי בבוקר, עדיין לא היה וגם לא הגיע עד הערב. הוא פשוט
נעלם."

אריאל הפסיק לכמה שניות את סיפורו, הייתי מזועזעת. ידי התכנסה
בתוך ידו וידו בשלי, שם, על האבן השטוחה, כשהים נשמע ברקע
והרקיע אט אט נצבע אדמדם. דמעה זלגה מעינו בצבועה חום ירקרק,
רציתי להגיד לו משהו, לנחם, אך פי נדם. הוא המשיך, בקול צרוד
מעט.

"בערב, דודתי, אחותה של אימי, באה לקחת אותי. היא ניסתה להרגיע
אותי אמרה ש`זה רק עד שהוא יחזור...` אבל הוא לא חזר, לעולם.

"את הדודה הזאת, לא אהבתי מאז ומתמיד, היא הייתה פולנייה
במיוחד, אבל למדתי להתרגל אלייה ואל משפחתה. הם קיבלו אותי
יפה, השתדלו תמיד לגרום לי להיות שמח, יש לי אצלם חדר משלי וכל
מה שאני צריך. הם המשפחה שלי ואיתם אני מוכרח לחיות, אך זו לא
המשפחה שהייתי רוצה שתהייה לי."

חיבקתי אותו, שתקנו ביחד.

נשארנו כך, מחובקים. אולי חצי שעה, או שעה. הרגשתי את חום
גופו, את נשימותיו. כעט רק הירח האיר...

נפרדנו באיטיות, הבטתי בו, כמה יפה הוא. היה לי קשה לראות אותו
עצוב.

"אולי זה נראה כאילו יש לי המון חברים טובים ושכיף לי איתם,
אבל זה לא ממש ככה."

"מה זאת אומרת?" לא הבנתי מה כוונותיו בכך שהוא אומר ש`זה לא
ממש ככה`, הרי הוא תמיד מחייך לידם ונראה שבאמת טוב לו.

"הם לא חברים אמיתיים, הם חברים של בדיחות, ופעילויות. אי אפשר
רק לשבת עם אחד מהם ולפתוח את הלב, אף אחד מהם לא יודע את
עברי. חוץ ממך. הם יודעים שאני מאומץ, אבל לא מעבר לזה. זה לא
משהו שאנחנו מדברים עליו.

החיוך מהבדיחות, לא בגלל שטוב לי איתם. למרות שנחמד להעביר
איתם את הזמן, אבל זה רק להעביר את הזמן בכיף, לא יותר מזה"

"עדיף משלא יהיו חברים בכלל..." מלמלתי.

"אני כבר לא יודע." הוא אמר, ושתק, כמו היסס אם לומר משהו.

"אבל אני חבר שלך. אם רק תתני לי להכיר אותך יותר. תמיד נראית
לי ילדה... אחרת, טובה, אבל לא באמת הכרתי אותך. את זאת מבין
שנינו שצריכה להיות מאושרת, תראי איזה אוצר יש לך."

הוא הוציא מתיקו את אחד הציורים שלי, הוא בהחלט יפהפה. נזכרתי,
שהשארתי אותו באחד הימים השבוע במערה, כי נזכרתי לפתע שמחכים
לי בבית. הוא הושיט שוב יד לתיקו, והוציא את אחד השירים שלי,
השיר ההוא על יום חורף, שכנראה גם נשכח פה, במערה.

"את מדהימה." הוא אמר, השפלתי את מבטי, מעט הסמקתי.

הבטתי בו. הוא התקרב אליי, ישבנו צמודים. לאט, הוא קירב אליי
את ראשו, הרגשתי את נשימותיו החמימות, עכשיו אני היא זו
שהתקרבה אליו, שפתותינו נגעו ברכות. מגע שפתיו היה רך, נעים,
חמים. התרחקנו מעט, פקחתי את עיניי, ראית אותו והשפלתי מבטי.
הוא הרים את סנטרי וקירב אותי אליו.

הייתה זו תחושה מדהימה, הנשיקה הראשונה שלי, עם אותו האחד שכל
כך אהבתי.

הנשיקה הזו, הערב הזה, היה פתח לקשר ארוך אשר מילא אותי כל פעם
מחדש בכל הטוב שבו, בכל הטוב שבי.