"שני גינס בבקשה",
מו, בעל הבר, הגיש לנו את כוסותינו.
"איך לעזאזל הבנזונה הזה מתחמק לנו מבין הידיים בכל פעם מחדש",
סיננתי לעבר ג'ונס. הייתי כל כך כעוס עד שהוריד מעל גבותיי היה
כה בולט שאפילו חולה פרקינסון היה מצליח לחדור לתוכו עם
וונפלון.
ג'ונס לא ענה, הוא היה מרוכז כל כך בבירה שלפניו שהדבר היחיד
שהצליח להוציא מפיו היה "כן, חתיכת בנזונה".
שילמתי 32 פאונד עבור שתי הבירות, פלטתי "להתראות" מהוסס לעבר
ג'ונס ופניתי ללכת. לפתע הרגשתי משיכה קלה במעילי, כשהסתובבתי
ג'ונס קרץ ואמר: "השמועות אומרות שגם סבתו עסקה בזנות...".

בנסיעה חזרה לביתי התנגן ברדיו השיר "הי מקרנה" עד שבבית
השלישי של השיר כבר לא יכולתי ונתתי אגרוף לרדיו, למרבה ההפתעה
שברתי לא רק את המכשיר אלא גם את אצבע מספר ארבע של כף ידי
הימנית.
נוהג לבית החולים כמו גבר שמנסה לעשות שני דברים במקביל,
הרגשתי שהלילה המחורבן עוד לא הסתיים. בחדר המיון חיכו משהו
כמו מיליון אנשים לפני כאילו מחלקים את ה- I-PHONE  בחינם או
שבעצם מדובר בטקס האשכבה של האפיפיור.
בתום חמישים דקות, עשר דקות לכל אצבע בכף ידי הימנית, הואילה
בטובה הפקידה לרשום את פרטי ולהפנות אותי לרופא הממיין שהפנה
אותי ל... פסיכיאטר. בעודי יושב ומקשיב לשטויות של הפסיכי עם
החלוק הלבן חשבתי מדוע אני - ג'ינג'י עם אצבע מדממת כבר משהו
כמו חמש מאות שנה - צריך לבלות את הלילה עם ייצור שמרכיב משקפי
הארי פוטר ולא עושה דבר לעצור את דימומי, שבקלות היה יכול
להעלות את מפלס בנק הדם הבריטי. לאחר רבע שעה בה הנהנתי עם
ראשי בתנועת "כן", הפנה אותי מיסטר פוטר לאורתופד שניקה, קיבע,
גיבס את אצבעי ונתן לי מרשם של עשרה כדורים שמטרתם לשכך את
הכאבים שבינתיים עלו מכף ידי לקצה קודקודי.
הגעתי לביתי בשעה 4:00 לפנות בוקר, הכנתי קפה שחור יותר מכל
אפריקאי בפריימר-לייג, ורבצתי מול הטלוויזיה. השדרנים קשקשו
שהלילה נמדדה הטמפרטורה הנמוכה ביותר במרכז בריטניה מזה שלושים
ושתיים שנה, בעוד שאצלי הדבר היחידי שהיה קר זה הברזל
שהאורתופד דחף לאצבע שלי כי "ככה לא תעשה דברים שאסור לך לעשות
עם אצבע שבורה".
בשעה ארבע אחרי הצהריים קצתי בשינה הלא מועילה עם האצבע המורמת
מעלה, קמתי ונכנסתי למקלחת, לא לפני שכיסיתי את ידי הימנית -
שהברזל לא יחליד...
(מיותר לציין שהמים היו קפואים, דבר שהעלה את הדופק שלי ל-160
פעימות בדקה).
בדיוק כשהתכופפתי לנקות את אצבעות רגליי ראיתי צללית מבעד
לוילון האמבטיה. כן, הבנזונה ממשיך להתגרות בי ועוד בתחום
שיפוטי. לאחר התייעצות קלה בין האונה הימנית לאונה השמאלית
הוחלט כי כל עוד הוא נוכח עליי להמשיך במקלחת העינויים כאילו
לא ראיתי דבר ובמקרה הצורך לתקוף את ה"איחו דה פוטה" עם יד
ימין שעברה אמש פרזול בבית החולים. כעבור שתי דקות כל איבר
בגופי קפא מלבד הלב, שעשה קולות כאילו הוא צונח לאיבר שכל כך
ניסיתי להשתמש בו בשכל. למזלי כבר הייתי לבד במקלחת כך שנגאלו
ייסורי ברגע שהתעטפתי במגבת הראשונה שהתגלגלה לידי והייתה די
גועלית למען האמת.
מיד בצאתי מחדר האמבטיה רצתי לחלון הסלון ונשאתי את עיני
לשמיים, לא כי אני מאמין באלוהים, פשוט רציתי לראות את הבנזונה
- דבר שלא עלה בידי שממילא הייתה כבדה בגלל השיפוד התקוע בה.

כעבור שעה קיבלתי טלפון מהבוס. בתשובה לשאלתו "איך מתקדם
המרדף?", עניתי: "על כל צעד אחד קדימה - שניים אחורה". הוא
כמובן לא אהב את תשובתי ומלמל "שיט" במבטא קוקסינאלי כמו שהיה
עושה מדי פעם, בעיקר כשקר לו ואין בסביבה מי שיחממם לו את
התחת.
גוועתי מרעב ולכן הרמתי את "אפרכסת" הטלפון וחייגתי ל-The Meat
Show. לאחר כל גינוני הנימוסים ,שהסתיימו ב-"כן אדוני", הזמנתי
שוק חזיר במרינדת  בירה כהה. לשאלת הילדונת שמעבר לקו "האם אתה
רוצה את השוק עם שיפוד?" עניתי שיש לי כבר אחד ואני לא מעוניין
בעוד, היא כמובן לא הבינה על אני מדבר.
בעבור מהירותו קיבל השליח טיפ של שמונה פאונד, כנראה יותר ממה
שקיבל מכל הטיפים הערב, בעוד ששכרי עבור בליסתי היה "גראפס"
שהרעיד אפילו את הברזל שאמור לקבע את היד המעוכה שלי.

התקשרתי לג'ונס, חיכיתי איזה עשרים צלצולים עד שהפרה הסקוטית
הזה ענה.
"הערתי אותך?", שאלתי,
"לא מה פתאום", כן בטח, הוא היה ער כמו שלאמריקאים הייתה הצדקה
לצאת למלחמה בעיראק ועוד לגרור איתם את הבריטים התמימים.
"יש חדש?"
"ניסיתי למצוא את המספר של אמא שלו במודיעין הטלפוני תחת הגדרת
שירותי מין אך לא מצאתי אותו", גיחך ג'ונס תוך כדי אכילת נבטים
מעופשים.
"הוא ביקר אצלי היום בבית."
"אתה רציני?", תמה ג'ונס, "סיפרת לבוס?"
"כן ולא."
"אז טוב ורע, אני אצלך עוד חצי שעה."
אני שונא לדבר בטלפון וג'ונס, בניגוד לבחורות שיצאתי איתן שלא
קיבלו את מספר הטלפון שלי בגלל שמן הסתם היו מסרבות לקבל את
הקרינה שלו במידה והייתי מציע להן, היטיב להבין זאת.
התחלתי להתארגן. במקום בשבע דקות לבשתי את המדים שלי ברבע שעה
בגלל יד ה"קפטן הוק" המזורגגת שלי.

הדלקתי את הטלוויזיה. בזמן ההמתנה לג'ונס זיפזפתי בין הערוצים
- חדשות, כדורגל, סקס, סרט מחורבן משנות ה 60, תוכי, שעשועון,
תוכנית בישול... תוכי?!, מיד החזרתי שתי תחנות אחורה וזקפתי את
קומתי: הוא עמד שם בתוך כלוב קטן, על עץ סינתטי, צווארו קצר,
כנפיו מעוגלות וחבושות, גופו מוצק, מקורו קצר, עבה ומאונקל
בקצה חלקו העליון, גופו אפור ופניו לבנות -  בקיצור כמו
מאפיונר שזה עתה לקח מנת קוקאין ובמקום לשאוף... נשף והאבקה
התפזרה לו על הפנים.
ברקע השדרן מספר על לכידתו של התוכי הנדיר ,מזן הג'אקו, ששמו
"אייזנברג", שנתפס על ידי "האחים חאמיד בע"מ", "חברה המתמחה
בלכידה ובמעקב אחרי חיות אובדות", כדברי השדרן.
בריאיון סיפרו, באנגלית שמביישת את האנגלית, "האחים חאמיד
בע"מ" - פליטים מפקיסטן שבאו לתפוס לבריטים את מקור פרנסתם
ועוד במדינתם - שהתוכי היה פצוע ולכן לא הצליח לעוף וכי כל
המרדף אחריו התנהל על הקרקע. זאת ועוד, בתום הריאיון מלמל האח
הכהה יותר משהו בסגנון:
"ועינך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה".
נשענתי אחורה. צעקה פרצה מגרוני:
"ב-נ-י  ז-ו-נ-ו-ת שתפסו ב-ן ז-ו-נ-ה, אלוהים שמור על המלכה".