כשתקראו את השורות הבאות, תקוו שזו כבר לא האמת.
זה היה פעם נכון, אבל עכשיו - מי יודע?
ישבתי שם היום, על הכורסא הזאת שכולם כל הזמן מדברים עליה -
הכורסא של הפסיכולוג. כסא הטיפול.
זה לא היה קל.
בכיתי שם, כמו ילדה קטנה.
כשהתחלנו, הייתי מסוייגת. ידעתי שיש לי בעיה, שאני בסוג של
מצוקה, אבל לא ידעתי מה הבעיה. שנים של מחבואים מעצמך די עושים
את זה לבן אדם.
בסוף השתחררתי. לא יודעת איך. אבל יצאתי משם בהרגשה הרבה יותר
טובה ממה שנכנסתי, הרגשתי כאילו הוסר מעלי נטל ממש כבד...
כאילו פתאום אני לא לבד.
בהתחלה, סיפרתי לה איך אני מרגישה, אבל בקוים כלליים, כי הרי
אני לא באמת יודעת לזהות מה אני מרגישה. אח"כ נפתחתי קצת יותר.
מזל שאני אדם ורבאלי. סיפרתי לה שמאז ומעולם אני מסוגרת,
שהרגשות היחידים שאני באמת יודעת לזהות הם אלו הקרובים יותר
לפני השטח - קנאה, כעס, עלבון. כל הרגשות השליליים, כל מה
שאסור לי להרגיש.
היא ישבה שם, ושאלה את כל השאלות הנכונות, ועזרה לי להרגיש
שאני מדברת עם חברה, ולא עם יועצת מקצועית. היא עזרה לי להתחבר
לעצמי. אני מקווה שאוכל לחזור אליה.
אומרים שלהודות בבעיה זה חצי מהפתרון. אז אומרים.
זה שקר גס.
להודות בבעיה זה אפילו לא רבע פיתרון.
זו מדרגה ראשונה מתוך אלף. מתוך מליון מדרגות, שכל אחת יותר
גבוהה וגדולה מזו שהיתה לפניה. להודות בבעיה זה צעד כל כך קטן
בדרך להחלמה, שאפילו לא ראוי לציין אותו. עכשיו צריך לעבוד קשה
עד שהבעיה נפתרת. זה יכול לקחת שנים.
זה כולל המון עבודה קשה, שאני בכלל לא בטוחה שיש לי את היכולת
הנפשית להתמודד איתה.
כולם מסביבי אומרים לי שאני בנאדם חזק, שכל הדברים שעברתי
בחיים היו שוברים כל אחד אחר, שהעובדה שדודה שלי התאבדה
ושעברתי ניסיון תקיפה מינית ואני עדיין בסדר, רק מוכיחה כמה
אני בנדם חזק. אבל הם לא יודעים, שמבפנים, אני כמו פלסטלינה,
כל כך רכה שכל דבר כזה רק מכאיב יותר. הם לא מבינים, שהחוזק
החיצוני שלי הוא בדיוק הבעיה, שאני לא מראה כשקשה לי, אז אני
לא מקבלת את העזרה שאני זקוקה לה.
אולי כדאי שאצטרף לדודה שלי?
אולי כדאי שגם אני אקפוץ?
חשבתי על זה הרבה לאחרונה, על פשוט להרים ידיים ולגמור עם זה.
לא נראה לי שאחסר למישהו במיוחד.
אולי זה עדיף?
אולי כדאי שבאמת אוותר?