תראי, זה לא שאת לא מכירה אותי. באיזשהו אופן בחרת את בי.
בעולם שרובו דמוקרטיה יכולת לבחור כל אחד אחר על פניי ובכל זאת
אני הייתי הנבחר.
היינו מתנשקים בחטף בחדר המדרגות, פחדת מאמא שלי ומהתגובות
שלה, כך לפחות טענת. הייתי גורר אותך לשירותי הבנים בכוח ומנשק
אותך עם כל הגוף בהפסקות, הדבר האסור הזה ריגש את שנינו, אבל
זה לא הספיק לי בשלב מסויים.
את ידעת שטיפוס עקבי לא הייתי. פה ושם שכחתי לחזור לטלפונים
ולהודעות שלך. את נורא נעלבת ואני נורא הצטערתי. על אף כל
התקשורת שלנו היו שיחות כל כך תקועות שפשוט לא ידעתי מה להגיד,
ואת ריכלת עם החברות שלך שאני אדיש ומטומטם.
לא יכולתי להתווכח עם הדעות שלך, כי באיזשהו אופן בחרת את בי,
על אף, ואולי בגלל כל המגרעות שהכרת כל כך טוב לאורך השנים.
יום אחד פשוט הפסקתי לחשוב עלייך ולנוכח מערכת היחסים הפתוחה
משהו שלנו אמרתי לך את זה. את נורא נעלבת ואני נורא הצטערתי.
הייתי רואה אותך מכווצת בתוך עצמך במסדרונות בית הספר, מחמיצה
פנים, מגדלת שקיות שחורות של חוסר שינה מתחת לעיניים. לימים
היית פשוט נעלמת. מסתובבת כרוח עם גוף ריק ברחובות נטושים,
נורא פחדתי עלייך. הרגשתי אז כאח גדול, יותר ממאהב.
ניסיתי לדובב אותך, לא יכולתי לספור את השיחות האלה אפילו.
למחרת כבר לא היית.