קאסדי מלכת האופל תמיד נהגתי לכנות אותה, היא שנאה זאת העדיפה
שאקרא לה בשם ילדותה "קאס". דרכינו נפרדו בסוף התיכון, היא
נסעה ללמוד ולהתחיל לעצב, בעוד אני הסתפקתי בעבודה שלי בתור
עיתונאי זמני בעיתון המקומי. לכן לא האמנתי שלכאן היא הגיעה.
יצירותיה התפרסמו בכל רחבי אנגליה היא הייתה כה מפורסמת,
מוכשרת.

רחוב לונדוני צדדי מספר מכוניות חונות, בית קפה פינתי ובנינים
רבי קומות ישנים. היא ישבה שם. זה היה בין ערביים חורפי שכזה,
השמש כמעט שלא נראתה בשמיים, עשן קליל נידף ממנה על גבי הרוח.
סיגריה ומספר סקיצות היו בידה.
לא הייתי סגור אם זו היא. גופה היה כחוש מתמיד, שמלה אדומה
קצרצרה עטפה אותה ומעילה השחור הדהוי עוד מימי התיכון. נראה
שנשארה אחרי כל השנים הללו אותה נערה מדהימה ביופייה.
היה לי קשה פתאום להדחיק את הרגשות שהציפו אותי, אותם רגשות
שלא הרגשתי מאז, אפשר לומר שמאז שראיתי אותה שבתי לחיים.

עד אשר התקרבתי מספיק כדי לראות אכן אם זו היא חשבתי מה אומר
לה.
מה אעשה?
כיסיתי לה את העיניים בצורה הכי עדינה שיכולתי והשענתי את ראשה
עליי . "לוייד?" היא שאלה בקול מהוסס למדי אך מלא התלהבות.
"כן" לחשתי.
"עבר כל כך הרבה זמן, למה?"השבתי לה שהייתי עסוק בעבודה כפי
שאני בטוח גם היא הייתה. "אבל למה? למה אתה פה?" קולה הפך
למאוכזב מעט. עניתי שלא יכולתי, לא יכולתי לשתוק. רציתי להסביר
המון דברים שהיו בינינו בלילה האחרון שלנו יחד.
היא לא הבינה ממש על מה מדובר. אפשר היה לראות זאת על פי הבעת
פניה. הלילה האחרון שלנו היה כאשר אני איבדתי את ההכרה למשך
שבוע במסיבת הסיום וכשהתעוררתי היא כבר לא הייתה שם.

למה הלכת שאלתי במעין ייאוש קל אשר בסופו מתחלף בחיוך של
זיכרון טוב שחלף במוחי. "זה לא היה פשוט", היא אמרה. קולה נהיה
יותר עייף ממילה למילה. חייכתי אליה, לא ידעתי מה לומר, לא
רציתי לומר דבר. היא לרוב קוטעת את עצמה למספר דקות שותקת
וממשיכה.  היא לא השתנתה, זה לא מפתיע אותי, הדבר שמפתיע אותי
זה שהיא פה, עדיין.
היא המשיכה לדבר מהססת בבחירת המילים היוצאות מפיה. מדי פעם
הזכרתי לה שאני פה הכותב והיא האמנית - היא איננה צריכה להקפיד
במילים כמוני. רציתי לחבק אותה, לנשק אותה, ששצף המילים חסרות
כל הערך יעצר. המשכתי להקשיב ולעיתים נתתי לדמיוני לקטוע את
הקשבתי אליה.

מעניין חשבתי. היא עזבה הכל כדי ללמוד אומנות כפי שתמיד רצתה,
עזבה. לא היה אכפת לה כלום מלבד זה, רק החלום המזורגג שאחריו
רדפה. בנקודה מסוימת אני שמח מאוד שהעיפו אותה משם. שנתיים יחד
זוג צעיר מאוהב והיא עוזבת אותי ברגע הכי קריטי בחיי שיכולתי
להישאר מחוסר הכרה שנים. והיא רק רודפת אחרי חלום. הולכת לאן
שהרוח מובילה אותה.

אני בטוח שהיא לא צפתה את כל זה קורה. אותה יעיפו מבית הספר
והיא תהיה צלמת וציירת זולה בשעות היום וסוחרת סמים בלילה. עד
שהגיע רגע הפרסום הגדול בזכות אותו זקן עשיר שאהב תמונות של
זונות בצד המעופש של העיר. הוא גילה אותה. הוא טיפח את
יכולותיה האומנותיות. התברר שהוא היה אמן צעיר שהתפרסם
והשמועות על מותו המהיר התפשטו עשרות שנים לפני שכך היה באמת.
אבל הוא אפשר לה  את הפריצה הגדולה. היא חייבת לו הכל או שבעצם
לא והוא קיבל את מבוקשו ממנה.

המחשבה שאולי היא סיפקה לו את מבוקשו הציקה לי תמיד. בייחוד
עכשיו שהיא קרבה לנשקני, סירבתי ונשענתי לאחור בכיסאי.
"עמדתי למות את יודעת? לא נתנו לי הרבה סיכויים לחיות, ואת
הלכת", אמרתי לה, שכל גופי מתוח בכיסא כאילו אני עומד לזנק
מתוכו בכל רגע.
"מה רצית שאעשה? זה היה זמן מושלם לברוח ולהתחיל ללמוד, זה
החלום."
"כן כן, תמיד את והחלום", אמרתי בזלזול המתבקש.
היא סיפרה לי את כל מה שהיא עברה - הבחור הזקן טומי, המשטרה,
הסמים, המימון לפיתוח תמונות והחזקת מוצרי צילום וציור, הפרסום
לאחר שנות הסבל האלה והגעגוע, אלי. הוא הפתיע אותי אני מוכרח
לומר.
אני אוהב אותה. גם אם זו רק אשליה שלי שאני כותב על הדף.
אבל כל המילים הללו שאני מנסה לומר לה, המילים הנכונות כמו
'אני אוהב אותך' לא יוצאות כלל.
נשקתי על לחייה והמשכתי ללכת. העיר לא מתכננת להירדם בקרוב,
אין לה סיבה. העיר לא חייבת טובות לאף אחד. בינתיים הסתובבתי
אבוד לחלוטין. הרגליים כבר יודעות את הדרך, וטוב שכך, כי מוחי
כבוי לחלוטין.
מתיישב על איזה ספסל, קופסת סיגריות יוצאת מהכיס, מצית יחד
איתה ושתיהן מוצאות לעצמן מקום נוח על ברכיי.
שאיפה.
נשיפה.
שאיפה.
מביט באנשים המעטים סביבי. האנשים אשר נראים לי מבעד לעשן
הסגריה, אנשי העשן גיחכתי לעצמי.
שאיפה.
נשיפה.
שאיפה.
שיעול קל.
ושוב שאיפה.
לא כך דמיינתי את עצמי אחרי כל כך הרבה שנים. דמיינתי אותה
בזרועותיי, אותנו מחובקים. התמזגות של שנינו ליחידה אחת, אדם
אחד - שלם.
באותו הרגע הבנתי, טעיתי.
אבל כבר לא היה לי לאן לרוץ חזרה לומר לה 'טעיתי', למרות
שרציתי.
'כנראה שסרטי הקיטש הם לא החיים האמיתיים' , נשמע קול מאחורי
אומר,
זאת הייתה היא.
'שנינו טעינו', היא מתיישבת.
היא שמה את כף ידה בכף ידי.
אולי סרטי קיטש כן קיימים במציאות.
איזו שטות.