זה היה סתיו, היא שנאה את העונה הזו.
העלים ברחוב,הרוח החודרת לשד עצמותיה.
היא פשוט שנאה את העונה הזו.

היא הייתה מסוג הבחורות האלה שמתלבשות בלי שום קשר לכלום -
לעונה,לאופנה ליום.
דבר שהיה מושך את עיניו של כל בנאדם.
היא לא עשתה זאת בכוונה היא פשוט אהבה את זה.
היא מהבחורות האלה שבא לך לפתוח איתן שיחה כדי לדעת איך הן
מגיבות, אם הן זורמות והאם הלילה אתה לא תהיה לבד.
אם אתה מאלה שפותחים שיחה במשפט "אז איזה סגנון מוזיקה את
אוהבת?" ישר היית מצטער על ששאלת. היא הייתה עונה לך באופן
מהיר וישיר כדי לגמור עם זה מהר, "כמעט הכל בעיקר מטאל ופאנק."
כאילו שיננה את תשובה זו שנים שרק תשאל אותה והיא תענה לך
בסלידה.
היא הייתה מיוחדת.

כשהוא פגש אותה המצב לא היה שונה, זה היה סתיו רוחות נושבות.
הולכת בקצב לא סדיר- לאט ואז שוב מהר כקצב המנגינה המתנגנת
באוזניה.
ללא שינוי בתווי פניה, יפה, נסיכה שלי, נסיכת קרח.
היא הלכה ברחוב הסתווי הזה שהיא כל כך שונאת, תיק צד נתלה על
כתפיה ובין זרועה הדקיקה לחיקה היא החזיקה את היצירה האחרונה
הלא גמורה שכתבה.

הוא בדומה אליה ממש שנא את הסתיו שערו נכנס לעיניו הוא שנא את
זה.
הוא היה מאלה שלא טרחו בשום דבר - במראה, במעשים, אפילו לא
בלהתחיל עם בחורה. הוא העדיף תמיד לנצל בנות שיכורות שיפלו
לרגליו בגלל המשקה.
הוא מסוג הבחורים האלה שלא היית מרימה בשבילו אפילו את
העיניים.
כל כך מרוכז בעצמו, חושב על כלום ועל הכל בנשימה אחת.

שניהם הלכו באותו רחוב לא מרוכזים, או לפחות לא מנסים להראות
מרוכזים.
היא מנסה להמשיך את הסיפור בראשה והוא מנסה להיזכר במילים
הבאות בשיר שמתנגן באוזניו.
לפתע הם נתקלו אחד בשני, כל דפיה נשמטו, נפלו על הרצפה התערבבו
עם עלי העצים שנשרו.

הוא אמר בפרצוף רוגז כששניהם כפופים להרים את הדפים "אני שונא
את הסתיו, תראי עכשיו הדפים שלך התערבבו עם העלים, אני
מצטער."
היא צחקקה קלות והרימה מבטה אליו "גם אני שונאת את הסתיו".
עיניו התבוננו בעיניה ועיניה התבוננו בעיניו.
"עיניים יפות" אמר, אך היא כלל לא שמעה היא הייתה מרוכזת מדי
בהפרדת הדפים מהעלים.
הוא חזר על דבריו שוב בתקווה שתגיב אך היא רק הסמיקה.
היא הכניסה מספר דפים לתיקה ובזמן הזה הוא הוציא עט וכתב את
מספרו על הדף הראשון של הסיפור.
היא סיימה לרכז את דפיה אמרה תודה והלכה לה.

לאחר שבוע היא סיימה עם הסיפור והגישה את הדפים המבולגנים
להוצאה לאור.
היא אף פעם לא נהגה להקליד את מה שכתבה, היא העדיפה שמישהו אחר
ישבור את הראש עם הכתב הלא ברור שלה.
ההוצאה לאור עברה על הסיפור ואישרה אותו.
כעבור שלושה חודשים הספר יצא.
בדף הראשון שבו התחיל הסיפור הופיע "ההוא 9043275" וכך התחיל
אותו סיפור הזוי בינו לבינה באותו סתיו שהיא כל כך שנאה....

וזה מה שהיא כתבה.