את, את חושבת שזמן זה כמו סוכריות על מקל!
את לא מבינה
את לא מסוגלת לקלוט?

את לא יכולה לבוא אלי ולהגיד לי "סליחה, נשמה, אפשר בבקשה 500
זמן???"  
מה זה פה? שוק?
לכל אחד יש את המרחב שלו, ואת הזמן שלו!
וגם ככה זמן זה עסק מאד רציני.
קצת קשה להאמין עלייך
את קצת חשה, לא?  

את חושבת שאת יכולה לחטוף חופן של זמן ביד ולהגיד -
"מותק, אני חולה על האופי שלך, אני גם קצת נמשכת אליך, אבל...
אני לא יודעת! תן לי ת'זמן שלך עכשיו! מיד!"
את אף פעם לא חושבת לשאול

"תגיד? כמה זה עולה?"
לאחר מעשה אמרי לי בבקשה
אבל בכנות מלאה עם עצמך ורק אז איתי.
השוד המזויין השתלם לך?

את יודעות שזה שוד!
אבל האגו הנשי שלך עולה לך לראש.
ואז את שולפת תשובה מתחמקת
"אבל אתם נותנים כמו ילדים טובים!"

איזו תמימות - מזויפת!
כאילו שאת לא יודעת איזה שני כלי נשק קטלניים יש ברשותך?
אם את עדיין לא מבינה על מה אני מדבר, לא מבינה עד כמה את
מותירה אותי חסר אונים,
כנראה שעדיין לא הבנת בשלמות
מהי אהבה, שאני טובע באהבתי אלייך,
ו/או -
מהי תשוקה? עד כמה אני משתוקק לטעום את שפתייך!