כבר הרבה זמן שאני לא מפסיק להתגרד בכל הגוף. וכל פעם שאני
מביט בעצמי במראה אני פותח בסדרת התעטשויות אינסופית. אז
החלטתי ללכת לרופא המשפחה, אולי הוא יעזור לי להרגיש טוב יותר.
קבעתי תור למחר ובינתיים יהיה עליי להעביר עוד משמרת משמימה
בקולנוע שבקניון. אולי הקניון הכי נטוש ומדכא בארץ.
בית קולנוע - המקום שתמיד חלמתי לעבוד בו. לראות את כל הסרטים
בחינם, לקחת פוסטרים של סרטים שירדו, וכמובן ריח הפופקורן
החמים והשמנוני שתמיד מזכיר לי חוויות מהעבר. כל הסרטים הטובים
והרעים שצפיתי, איך שסבתא הייתה לוקחת אותי לקולנוע, ואם הסרט
היה באנגלית היא הייתה לוחשת לי באוזן מה הם אומרים כי עוד לא
ידעתי לקרוא את התרגום. כן, היו ימים. אבל היום הסרטים לא
משהו, ריח הפופקורן עושה לי בחילה, סבתא מתה, והכי עצוב, אין
כמעט מבקרים בקולנוע. אני עומד בכניסה וקורע לזוג זקנות
פטפטניות שבאו להצגה יומית לסרט רומנטי. הן אמרו לי שקראו
אתמול ביקורת מצוינת על הסרט ושאלו אותי אם זה טוב לדעתי.
אמרתי להן שאני לא יודע כי טרם צפיתי בסרט,זהו סרט חדש שיצא רק
היום. קוראים לו "סיפור אהבה". זוג הזקנות ניסו לפתח איתי דיון
על טיב ביקורות הקולנוע. אחת הולכת רק לסרטים שמקבלים חמישה
כוכבים והשנייה עושה בדיוק ההפך ממה שאומרים המבקרים. יותר מזה
כבר לא קלטתי. כרגיל היא באה והסיחה את דעתי. כל כך חמודה
ומתוקה. עדינה, וטיפה מלנכולית. בדיוק כמו שאני אוהב. היא
מגיעה בערך פעם בשבוע לראות סרט. תמיד לבד. היא ניגשה אלי עם
הכרטיס לסרט "סיפור אהבה", חייכתי אליה וקרעתי את הביקורת. "אז
מה, הרבה הזמן לא ראינו אותך פה..." אמרתי לה
"באמת תקלה... אתה יודע, לימודים, מבחנים... אין זמן לצערי."
"מה את לומדת דרך אגב?"
"תולדות האומנות וכתיבה יוצרת"
וואי וואי, היא גם לומדת אומנות בנוסף לכל. בטח יש לה נפש רכה
ורגישה והיא תוכל להבין אחד כמוני, מתוסבך כזה, אמן מיוסר.
רציתי להגיד לה עוד משהו אבל בדיוק הפעמון שמכריז על תחילת
הסרט צלצל.  איחלתי לה צפייה נעימה, היא חייכה אלי ונכנסה
לאולם. עמדתי קפוא במקום בוהה בפוסטר של הסרט החדש של סטאלון
וחולם בהקיץ. למחרת, לאחר עוד לילה של נדודים וגירודים בלתי
פוסקים, עם עיניים אדומות ופצועות, נכנסתי לחדר רופא המשפחה.
הסברתי לו מה הבעיה והוא החליט לקיים מספר בדיקות כדי לאבחן
במדויק את מה שיש לי. לאחר כשעה של בדיקות ועוד כשעה בחדר
ההמתנה הוא קורא לי שוב לשיחה. הוא הסביר לי שכל הגירודים
וההתעטשויות מול המראה הם בגלל האלרגיה שיש לי. "אלרגיה מאוד
נדירה," הוא קבע.  
"מה זה דוקטור?" שאלתי בחוסר סבלנות. הוא הביט בי בעיניים רכות
והודיע שיש לי אלרגיה עצמית. "אלרגיה מה???"
"אתה אלרגי לעצמך" השיב הדוקטור "הגוף שלך לא יכול לסבול את
עצמך ואתה לא יכול לסבול את הגוף שלך."
"יש לזה תרופה?" שאלתי
"תראה, אני ארשום לך משחה שתקל על הגירודים. חשוב שתמרח אותה
בכל הגוף. יש לך מישהי שתוכל למרוח לך על הגב? אם לא, לך תמצא
מהר." הוא קרץ לי.
"אני מבין, אני מבין" אמרתי. וחזרתי הביתה בלי להבין כלום. זה
לא סוד שאני לא אוהב את עצמי במיוחד כשיש בי קול פנימי שמדי
פעם מייעץ לי להתאבד, אבל לא חשבתי שזה יהיה כל כך חמור. נורא
עצוב לי, הרהרתי לעצמי, 'מה הטעם להמשיך?' בחוסר חשק נכנסתי
למיטה ועשיתי אהבה עם עצמי. "אהבה..." בסה"כ שפשפתי. כבר הרבה
זמן שאני עושה את זה רק מתוך הרגל, זה לא באמת חשוב או מרגש.
זו סתם פעולת פורקן מכאנית. אחר כך הדלקתי ג'וינט, אולי זה
יעזור לי להירדם או לפחות להעביר את הלילה ברגוע. תמיד זה גורם
לי לחשוב על החיים שהיו לי והחיים שיכולים להיות לי, בין לבין
יש ריק גדול. שמתי את הדיסק של הזמר העצוב שהתאבד לפני כמה
שנים ושוב אני שוקע במלנכוליה מתוקה ובעיקר מרירה.
למחרת בקולנוע היא הופיעה שוב. נראית מוטרדת. היא נגשה אלי
ושאלה אם הארנק האדום שלה במקרה פה כי לא מוצאת אותו מאז
אתמול. לקחתי אותה לארגז האבידות ומציאות של הקולנוע, אבל חוץ
מצעצוע ישן וכובע סבתא לא היה שם כלום. היא רשמה את השם ומס'
הטלפון שלה על פתק ורוד קטן ואמרה לי שאם נמצא את זה היא תשמח
אם נודיע לה, כי יש לה שם דברים מאוד חשובים. ואז היא הלכה.
וואי וואי, קוראים לה אליענה. אליענה דגן. איזה שם יפה. והיא
נתנה לי את המס' טלפון שלה! לא יזיק לי להירשם לחדר כושר,
חשבתי לעצמי. בדיוק הסתיים סרט והלכתי להוציא את האנשים. האולם
היה ריק. בעודי בוהה במסך ומתמוגג משיר הסיום המרגש,"only you"
משהו לכד את עיני בין שורה 10 ל-11 שמאלית לקיר. ניגשתי לבדוק.
זה היה זרוק על הרצפה בין המושבים. ארנק אדום.
לאחר המשמרת החלטתי לעשות מעשה אמיץ. אני אתקשר אליה, אספר על
הארנק ואזמין אותה לסרט. הוצאתי את הפתק הורוד מהכיס וחייגתי
אליה. ניסיתי. דפקתי שני שוטים של וודקה וחייגתי שוב. את כל
המספר. צליל המתנה נשמע. רציתי כבר לנתק, וכל כך הוקל לי שהיא
לא עונה. "הלו?" קולה המתוק נשמע וזה היה כבר בלתי נמנע. ברגע
אחד ליבי נמס, פעימות ליבי נהיו היפראקטיביות וזרם של התרגשות
חלף בכל גופי. הסברתי לה מי אני ושאלתי אותה אם היא רוצה ללכת
איתי לסרט בקולנוע או שסתם נלך לשתות קפה ולדבר. למרבה התדהמה
היא נענתה בחיוב ואפילו אמרה שקצת קשה לה להירדם והיא לא תתנגד
להיפגש עכשיו באיזה בית קפה שפתוח כל הלילה. וואו!
כבר חודש שאנחנו ביחד. זה היה החודש הכי כיפי בחיי. אנחנו
הולכים לסרטים ומנתחים אותם, מתהוללים במסיבות, משתכרים
ומאזינים יחד לשירים מלנכוליים. היא אפילו מרחה לי את המשחה על
הגב. רגע אחד היא נעלמת, וכבר מתגעגע. היא הסטלה הכי טובה
שהייתה לי. והאלרגיה? אני נזכר בזה ומגחך. אתמול, היא לחשה לי
על האוזן באולם הקולנוע החשוך שהיא אוהבת אותי. פעם ראשונה
שמישהי אומרת לי את זה, לא כולל אמא וסבתא. אמרתי לה רגע
והלכתי לשירותים. הסתכלתי על עצמי בגאווה במראה ולא התעטשתי.
יצא לי בכי מתוק של התרגשות. קניתי פופקורן גדול רק לשנינו.
מעולם הוא לא היה טעים יותר מאשר עכשיו, וגם הסרט מצוין.
לא כמו הסרט שאני בוהה בו בטלוויזיה. נדמה לי שזה משהו עם
סטאלון, שקפץ לי פתאום לתוך הסלון, בשעת לילה מאוחרת. אני
עדיין חי. יש לי ג'וינט ביד. מוזר, חשבתי לעצמי, הסרט נגמר
מבלי שנשמע שיר הסיום. אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב באמת הוא
להתקשר אליה, עכשיו, ולהמליץ לה על סרט מצוין שראיתי. ויחד,
שנינו, נחלוק את הבדידות הקיומית הזאת. או לפחות נחלוק את
הג'וינט הזה. עוד שתי שאחטות ואני מתקשר. בינתיים  אעצום את
עיניי. הסרט הזה מצא חן בעיניי.