אני עייף,
בכל אופן כך אני חושב ,
מרגיש כאילו
נתפסתי בפינת שיעמום
של היום
רוצה לפקוח עיניים ,
אך מבין שאני ער, אין זה חלום ...
נשמע כסיפור הלקוח מקופסה?
זו רק כוחה של השגרה...
אני כואב,
מן רגש שאינו עוזב,
כאילו לפעמים
שוקע בחולות טובעניים
לפעמים פשוט
נעלמות לי המילים....
או אולי אני רץ ?
אבל בהליכה
בכל אופן כך זה נראה
אך זה לא קל להתחרות
בכל העולם שנמצא במרוצה
עם הזמן ונגדו
היש בי את הכוח לעמוד מולו?
נשמע כסיפור הלקוח מקופסה?
זה הכאב שמשאירה מאחור השיגרה...
אני שר,
אך רק לעצמי...
ולפעמים כשקר
יורדות הדמעות
ולא תמיד בגלל הרוח
לפעמים בגלל טעויות,
לפעמים אני כחיה, פצוע,
למה? לא תמיד יודע
ויש פעמים שאין אני שואל: מדוע?
יש רגעים שאני עוצם עיניים
ורואה אותך...
מי שלא תהיי
ושואל עצמי: היכן לחכות?
ומתי תמצאי אותי?
נשמע כסיפור הלקוח מקופסה?
עבורי, זו היא השיגרה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.