כמחווה לחנוך לוין.

(כל המונולוג נאמר בנימה סרקסטית תוך כדי גסיסה)

תמיד חיכיתי לרגע הזה, לרגע לפני המוות. תמיד עניין אותי מה
בדיוק יקרה.
שמעתי מליון ואחד מעשיות על מלאכים שבאים ואוספים אותך, הרגשה
אינסופית של חום ואהבה ואת החיים שמוקרנים לפניך כמו סרט, ממש
כך. אני חושבת, שאת כל החיים, בזבזתי רק בלחשוב איך אני אמות.
אתם מבינים - לא היו לי חיים מאד עשירים בהנאה, והניחום שלי
היה שכדאי להתאמץ עוד קצת, כדי להגיע לרגע הזה שלפני המוות.
אני מרגישה כאילו זה רגע מאד מכובד, ממש כמו לפגוש את ראש
הממשלה או לזכות באוסקר, והמוות הוא הפרס שלי, "תודה לאימי
ולאבי שהביאו עד הלום, למות עם חיוך". כן, הדמיון שלי
התפרע להמון מקומות. בהתחלה פחדתי שהסרט יהיה משעמם, מכיוון
שחיי היו ריקים, אבל סמכתי על אלוהים שיוסיף אפקטים מיוחדים.
וגם אם הסרט משעמם, לא נורא, אני כבר רגילה לסבול, אני אסבול
גם את הסרט עד שיבואו המלאכים, ואני ארגיש סוף-סוף אהבה.
אח... אהבה. אהבה. כמה זמן חיכיתי להרגיש את זה...

ולמרות כל התקוות והחלומות הפרועים על מוות ועל אהבה, הרגעים
האלה כל כך ריקים... חוץ מכאבים - אין פה כלום. כלום! לא סרט
ולא מלאכים, פשוט כלום! ככה הרגעים האחרונים שלי נראים? בזבזתי
זמן בלחיות את החיים רק בשביל הרגע הזה?
כאבים היו לי מספיק בחיי - הגיע הזמן לחידוש! טוויסט בעלילה!
(פונה לשמיים)
אלוהים?! אתה שומע? אני דורשת את הסרט שלי! אני דורשת את
המלאכים! אני דורשת א-ה-ב-ה!!

אחח... אהבה. כמה הייתי צריכה אהבה, ומה לא נתתי בשביל לקבל
קצת אהבה. מי יכול לבלות חורף שלם מכורבל בפוך עם עצמו? האהבה
הייתה המקלט מהחיים, עזרה בדרך בשביל להגיע לתואר המכובד של...
למות. אבל רציתי למות בכבוד! בכבוד! לא ככה! לא בכאבים!

אבל הרצונות שלי והרצונות של אלוהים - שונים לגמרי. לאלוהים,
יש ראש אחר. "נסתרות הן דרכי האלוהים" או משפט אדיוטי שכזה. מי
רוצה אלוהים שעושה שטויות ומתרץ את זה בזה שזה "נסתר"? בואו
נצא לעיר ערומים, וכשהשוטרים ישאלו למה נגיד ש"נסתרות דרכינו".
האלוהים הזה... הוא פשוט משהו.

אבל אלוהים, יש לי רק בקשה אחרונה.

אתה מבין, אם כבר למות כמו כלבה, לבד על הספה, לפחות תן לי
לכתוב קטע אוטוביוגרפי, שיוכלו להציג בתיאטרון, בשביל שמישהו
יזכור אותי, בשביל שיישאר לי משהו מהחיים האלה.
בבקשה?


(נופלת ומתה)