אמא?
ואיך זה שכשיש לך הכל, אתה תמיד מפסיד עוד ועוד?
ואמא?
ואיך זה כשאתה הכי לא מנסה, אתה נהיה סטריאוטיפ בעצמך?
ואמא?
איך זה שכשאבא מדבר, הפרצוף שלי פשוט לא יכול לזוז מהמרקע של
המחשב?
אלוהים, הוא נשאר שם המון זמן ,עם הנהמות והחרחורים שלו...
ואמא?
מתי כבר תבריאי? פתאום אני כבר לא מבין למה כשאת דיברת תקעתי
את הפרצוף שלי במרקע, ואני כן מבין למה עכשיו קל לי כל כך
לשאול אותך את כל השאלות האלה...
ויהיה טוב? דבר כזה אפשרי? או אולי הכרחי? או אולי בנמצא?
ואולי אני שואל יותר מידי שאלות, עדיף לדעת כמה שפחות, ולחיות
את החיים כל תאונת דרכים אחת מחדש. ביום.
או שבעצם תלוי איך מסתכלים על זה... אולי המשוואה שלי היא
לעולם שואפת למינוס, בגלל שאני בוחר את זה?
אולי עם אני אחשוב על ורדים (קוצים!), ונדנדות (שיניים
שבורות!), והשמש (שחור!) אז אולי, רק אולי, לא יהיו לי כל כך
הרבה תהיות, והכל יהיה זורח ומאושר. (אבל הרי בדיוק מנקודה זו
הגחתי למקום הזה!)
ואמא?
לא מדאיג אותך טיפה שהבן שלך משקיע את מיטב זמנו, הזמן שעליו
ללמוד לבית הספר, ולדבר עם הוריו,
בשיחה עם צג המחשב?
לא הייתי אומר פיצול אישיות אבל, יש לי נטייה לבחון את עצמי
מול המראה יותר מידי, לבחון את יכולת הזימרה שלי (כאשר אני
כולי לבדי בבית וצורח לעצמי), ריקוד (את בוודאי היית מבקשת
ממני להפסיק לקפוץ בקול חמור)...
אני די בטוח שאוכל לקיים חיים מלאים עם עצמי, בדיאלוג
אין-סופי. עד שיגמרו לי המילים (- רבים טוענים שלפעמים אני
מפטפט ללא הכרה).
אבל כמובן שלראות אנשים זה כיף.
אז איך זה אמא, שאני מרגיש כל כך שונה מעצמי כשאני עם אנשים?
זה האני האחר? אולי אולי האני האנטי-סטריאוטיפי?
ואיך זה שהבדידות היא "מקור הגאולה" או "בינה גדולה" או מה
שהשלט החסידי ההוא בכביש דיבר עליו.
ואמא?
אנחנו זה חיים נורמלים? בית, שני הורים (שצועקים די הרבה ודי
במתח רוב הזמן, ולפעמים לא) עובדים ומרוויחים משכורת בינונית
פלוס,
שלושה ילדים - אחות בוגרת, גדולה, נשואה - אחראית, אחות
סנדויץ' - עילוי לכל דבר ועניין, ושוב הסטריאוטיפ שלנו הקטן -
המפונק הקטן
שלא מפסיק לדפוק ולבעוט ול"וישמן ישורון ויבעט" ולתהות תהיות
מטומטמות שלא מעניינות אף אחד אף פעם, ולהיכשל במבחנים, ולהיות
הכי קרוב לשפל כשהוא ב"שיא",
ולהיות "עצוב" כל הזמן בכוונה ולהיות גרוע ביותר בכל הנוגע
לבנות שהוא מרגיש כלפיהם משו?
כנראה שכן,
אבל כשחושבים על זה נורמלי הוא סטריאוטיפ לא?
ומה בכלל כל כך רע בלהיות סטריאוטיפ, אמא? אין מה לשאול אותך
בעצם, אין לך שום מחשבה בכיוון זה - כלומר לא אכפת לך.
אני אגיד לך מה כל כך רע (צג מחשב יקר שלי), במקרה הזה החיים
שלך הם כלום מלבד חיים בתחילתם, שמלבד כמה תפניות
רציניות בכמה נק' זמן יהיו דומים לחלוטין לאלפי הסטריאוטיפים
בתוית שלך, ובכך למעשה איזו משמעות יש לקיום שלך? מבחינתי,
הייתי יכול שלא להיות קיים ולא היה שום הבדל מהותי בעולם. ("יש
כאלה שאין להם אפילו שני הורים", היא הייתה אומרת. משו בסגנון
"אתה צריך להרגיש בר מזל").
ואנשים מפגרים שכותבים מונולוג מטומטמם למחשב שלהם, יכולים
להרגיש ברי מזל? איך זה בשבילך אמא?
(יש לציין שאם אמא הייתה קוראת עד לשלב זה, אז כבר עברנו את
הסף של התעניינות, את סף ההתעצבנות, סף הרתיחה והגענו לסף
ההכחשה המוחלטת לכל מילה ופשוט זלזול בכתוב המטומטם שמראה כמה
שאני מפונק ואין לי דאגות בחיים וכמובן - אני בגיל ההתבגרות
(!))
חותמת הסטיגמה - גיל ההתבגרות!

כל החרא הזה נוטף ממני בצחנה נוראה, כשאני ניגש לעוד יום
"רגיל", כשאני ה"רגיל" נפגש עם חבריי ומתנהג "כרגיל" (או
כמוהם, מה שגם מהווה התנהגות "רגילה" וגם "ריגול" תעשיתי של
התנהגות "רגילה"),
ולומד "כרגיל" ועצוב ועייף שלא "כרגיל" (מה שמהווה סתירה
וסטירה בפני עצמה), ושמח """כרגיל""" (אני חושב שקלטתם את הקטע
כבר) וחוזר הביתה כדי לכתוב על זה במחשב הקטן והרגיש שלי.
כי הוא מבין הכל.
כי הוא זה אני.
ואני מבין את עצמי.
וזהו דיאלוג ולא מונולוג.
ננסה עכשיו היפנוט עצמי?