שיירת ענק החלה את דרכה בנהר מסתורי, איש אינו ידע לאן צעדיו
יובילו אותו, איש לא ידע את ייעודו, כולם פשוט הלכו, הלכו לעבר
המשך חייהם.

הדממה שררה במשך כל המסע, איש-איש במחשבותיו, בהתלבטויותיו,
היו אנשים שהלכו בדרכים שונות ונפרדו מהאחרים, היו שנעלמו, היו
שהופיעו מחדש בין ההרס הנוראי של העולם לבין הטבע המאיים
והאכזר, כל אחד בדרכו שלו.

היו אנשים שאמרו נואש בדרך, אבל אני... אני המשכתי את כל המסע,
כך בשתיקה, חושבת על חיי, על מהותי, על עצם קיומי ואיש לא
הפריע לי.

כולנו הבנו איך לתקשר אחד עם השני בלי מילים, לא היינו צריכים
מילים, המילים, לדעתנו, היו חסרות משמעות, בזבוז מושלם של זמן,
המילים היו גסות לעומת שפתנו החדשה והשקטה, שפתו של עולם,
שפתנו העדינה והחזקה מכל.

כשמישהו נפל הוא קם לבד, בשקט או שפשוט נשאר לשכב מאחור עד
מותו, היו כאלו, היו רבים כאלו, מעטים עברו את המסע הקשה.

כל אחד חי את ההווה, איש לא דיבר על העתיד, איש לא חשב על
העתיד, כל אחד חי את הקשיים שלו, את האהבות שלו, את הכאבים שלו
והחזק שרד. אני לא חשבתי על כך שלא אשרוד, לא חשבתי גם מה יהיה
אם אשרוד, פשוט הלכתי עם השיירה שמיום ליום הצטמצמה.

יצאנו מהנהר חמש אלף איש ואישה, זקן וטף ולאט לאט נשארנו
חמישים במספר, חמישים איש שמתקשרים בינהם בלי מילה, בלי כעסים
אחד על השני אולי גם בלי אנושיות, תקראו לזה איך שאתם רוצים.

הלכנו באש, הלכנו במים וכל אחד ידע בדיוק את אמונתו, אמונתו
הגדולה ביותר, האמונה בעצמו. אני, לאורך כל הדרך, כל מכשול, כל
צרה, האמנתי בעצמי, האמנתי שאוכל לעבור באש ועברתי, האמנתי
שאחצה את המים,  וצלחתי גם בזאת, בניגוד לאחרים שנטשו את
אמונתם הנפשית ועם זאת באה הצרה הגדולה ביותר במדברים הללו, הם
איבדו את הכוח לשלוט בגופם לפי הצרכים שיש לבן תמותה בטבע, לבן
אדם.

איש-איש הלכנו בשיירה גדולה, זה לצד זה למשך מספר שנים לא
ידוע, וכשיצאנו מהמדבר, כשידענו כל דבר, כשיכולנו ללמד את כולם
על העולם, שכחנו את אחד הדברים הבסיסיים ביותר - לדבר.

את שפתנו רק אנחנו ידענו, אך הידע שלי היה, גם לשכני לשיירה,
בצורה מסוימת שאופיינית רק לו.

וכך, כשנמות, איש-איש בתורו, לפי גיל או לפי כוחנו הנפשי
והפיזי, ואיש לא יידע את הכוח שיכולנו להביא, ואיש לא יידע את
הידע הרב שרכשנו, וכולם, כל מי שנשאר בזמן המסע בעיר ההרס
האנושית, במקום לו פעם קראתי בית, יחשיבו אותנו לבורים או
למשוגעים, ורק אנחנו נבין את עצמנו, לפי תחושות, בלי מילה
מיותרת, כי כל מילה נראתה לנו אז... כמו בזבוז זמן מושלם.