היא קנתה כרטיס טיסה ותוך שבועיים, באופן ספונטני לחלוטין,
נחתה בפרו.
היא חשבה שדרום אמריקה זאת דרך טובה לעשות הפסקה מהחיים,
כשחזרה הבינה שהיא צריכה עוד הפסקה מההפסקה, ובכלל שאין לה כוח
להתחיל בחיים האמיתיים.

היא תכננה לעבור לתל אביב, העיר הגדולה, והחליטה שמעבר הדירה
יתן לה עוד זמן ותירוץ לכך שיש דברים חשובים שצריך כרגע לעשות
לפני שמתחילים בחיים האמיתיים. ובכלל מהם החיים האמיתיים?
היה לה ברור שכולם מאמינים שהחיים האמיתיים מסתכמים בשאלה אם
יש לך עבודה קבועה.
הרעיון שהחיים שלה ינוהלו בידי בוסים וחוקים ממשלתיים כגון: לא
ניתן לקבל יותר משבועיים וחצי חופשה בשנה, לא קסם לה בכלל.

התחושה הייתה שהכל עומד באויר ולא זז. החיים קפאו וכרגע הם
מחכים לשלב שהיא תתחיל להניע אותם. ההרגשה הזאת הייתה לה חדשה,
מרעננת והכי חשוב מעורבבת באי מחויבויות. תחושה קסומה.

בתור בחורה פעלתנית ואנרגטית, ככל שעבר הזמן בחוסר פעילות, כך
גבר אצלה הרצון לבדוק מהו הגבול שניתן להשאר בו בלי לעשות
כלום. מתי האנשים יתחילו לשאול למה היא לא מחפשת עבודה וכמה
זמן עוד אפשר להתבטל.

לפי התחזיות שלה, הזמן המשוער לנושא הוא שלושה שבועות (כמובן
תלוי במידת הקרציות של הסובבים). השבוע הראשון הוא שבוע של ג'ט
לג, נחיתה בארץ. תקופת הנחיתה נחשבת לבטוחה ביותר מכולן מבחינת
ההערות. הרי היא רק נחתה והיא צריכה להתאפס ולהתרגל להבדלי
השעות.
בשבוע השני מתחילה תחושת אי הנעימות לצוץ, אולם תחושת הנחיתה
עדיין שוררת באויר, ובכל זאת עבר רק שבוע וקצת.
בשבוע השלישי בדר"כ מתחילות ההערות: " הגיע הזמן לקחת דברים
ברצינות ועבר מספיק זמן. את לא עובדת, לא עושה כלום עם עצמך כל
היום, ובכלל הכסף לא צומח על העצים וצריך פרנסה".

היא הגיעה למסקנה שאנשים צריכים סיבה ותוצאה לכל מעשה ופעולה.
לה הייתה תוכנית אחרי השבועיים ♠- תוכנית מעבר הדירה.
הרי לא יתכן שהיא תמצא עבודה חדשה וישר תבקש חופש כדי לעבור
דירה. קודם מארגנים הכל בדירה ואחר כך, בגישה מאוד אופטימית,
מוצאים עבודה.
כשמפשטים לאנשים את הכל בצורה רציונלית, לפני שמגיעות ההערות
הסרקסטיות, צופים מראש את המכה ותוקפים, אין הפתעות מיותרות.

היא האמינה שהאויר של הארץ מקבל פאזה אחרת ברגע שהוא מתערבב עם
מעט אויר שהגיע מחו"ל. כשחוזרים לארץ מחופשה ארוכה נמצאים
עדיין בתחושת "שנטי" ורגיעה. כשקולטים שלא כולם נמצאים באותה
תחושה זהה, פתאום נדמה שכל העולם סביבך עצבני. כולם תמיד
ממהרים וצריך לבצע 100 פעולות בדקה.

בחופים של ברזיל הכל רגוע, הפעולות היחידות שדורשות מאמץ הן
שתייה של קוקוס והתהפכות מצד לצד. מעבר לזה השמש כבר תדאג
להכל.

כשהיא פגשה לראשונה בתחושת העצבים לאחר הנחיתה, היא נראתה לה
כמו מחלה מדבקת, וירוס קטלני. היא פחדה שהוירוס ידביק אותה
ויותיר אותה עצבנית כמו שאר העולם. אז היא תפסה מרחק ושמה את
הכל בפאוזה.
העולם יחכה, העצבים יחכו, העבודה תחכה. היא תשאר בתוך הבועה
שלה, "בועת דרום אמריקה".

פתאום היא קלטה שאין למעשה שום סיבה שהיא לא תוכל להשאר בתוך
הבועה לנצח, ושתמיד ניתן להחליף בועה אחת בבועה אחרת. הרי אם
רוצים יש מספיק בועות לכולם בעולם, צריך רק לעשות חלוקה נכונה
של בועות. באופן ספונטני לחלוטין היא קנתה כרטיס טיסה והחליפה
את "בועת דרום אמריקה" בבועה חדשה בשם תיאלנד.