בערך בעשר בבוקר, אולי באחת עשרה, יצאתי לסיבוב עיתון-קפה-זיון
אצל השכנה מהבית ממול, אף פעם אני לא קם יותר מוקדם מזה, חוץ
מכשממש צריך, אבל לא הרבה יותר מוקדם בכל מקרה.
שתי דקות מאוחר יותר מצאתי את עצמי עומד ברחוב, חלוק רחצה ישן
לגופי, כפכפים עירקיים לרגלי, ליטפתי את הזיפים שעל פני ביד
שמאל, יד ימין רפרפה לה בחריץ הנדיב של אחורי, גם הרוח.
במקום החניה של מר שפירא רבץ על כתם השמן הטרי רק חתול רחוב
ג'ינג'י מחויך, סימן בשבילי שאפשר לעלות.
הלובי של שפירא הרבה יותר מטופח מזה שלי, נקי, מריח מחומרי
ניקיון ולא משתן של כלבים, במעלית עד לדירת הפנטהאוז אני בוחן
את עצמי במראה, ללא ממצאים מיוחדים.
המעלית נעצרת ונפתחת, על הדלת היחידה בקומה שלט - משפחת
שפירא.
דפקתי על הדלת ונכנסתי,
דקה אחרי זה דפקתי גם את הגברת שפירא.
תוך כדי הטלפון צלצל פעמיים אבל לא אפשרתי לה לענות, שיצלצל.
כשהיא סיימה את שלה, ואני סיימתי את שלי, נתתי לה טפיחה
ידידותית על הישבן וקמתי, לא טרחתי ללבוש חזרה את החלוק. הרמתי
את העיתון ששכב על הרצפה, בטח במקום שהשאיר אותו בעלה כשמיהר
בבוקר לעבודה ונכנסתי לשירותים.
כשיצאתי הקפה כבר היה פושר, גם המבט שבעינייה.
"אתה אולי חושב שאתה איזה נסיך אבל אתה סתם בנזונה גדול" היא
אמרה לי "ענק".
"ואת סתם זונה", עניתי. "מה שנכון, נכון" החרתה אחרי.
ניגשתי למקרר והוצאתי משם נקניק ומיונז. חתכתי שתי פרוסות עבות
של לחם, מרחתי אותן בשכבה נדיבה של מיונז ודחפתי בינהן את
הנקניק, ארבע נגיסות הספיקו לי בשביל לחסל את ארוחת הבוקר
הרגילה שלי. עם תום הכריך תמו גם עיסוקי בבית משפחת שפירא.
כעשרים וחמש דקות לאחר שהקצתי שוב מצאתי את עצמי ברחוב, הפעם
החלוק קשור סביב גווי בחוזקה, החתול הג'ינג'י שכב לו על מכסה
המנוע של המכונית של מר שפירא וספג אל תוכו את חום המנוע שעוד
לא הספיק להתפוגג.
הוא חייך אלי מתחת לשפם בהנאה גדולה.
מר שפירא לעומתו לא היה קרוב לחיוך.
"אתה בן זונה גדול" הוא צעק עלי, "ענק", הוא סיכם וקבע אחדות
דעים כוללת לגבי במשפחת שפירא.
נכנסתי לחדר המדרגות של הבנין שלי, דלגתי מעל ערימת עיתונים
ישנים שחסמה את הדרך לערמת אשפה שנחה לה במורד המדרגות. עליתי
מתנשף כולי עד לקומה הרביעית, לא ברציפות כמובן, עצרתי בכדי
לסדר את הנשימה בין קומה ראשונה ושניה ובקומה שלישית.

בהגיעי אל דלת דירתי מצאתי אותה נעולה, אני אף פעם לא נעלתי
אותה כשיצאתי, גם ככה לא היה בה מה לגנוב, ואם מאן דהוא אלמוני
פלוני היה מחליט להעמיס על עצמו את מכשיר הטלוויזיה העצום שעמד
לו על שולחן קטנטן בסלון, מנותק מכל שקע, ונושא אותו על גבו
במורד המדרגות אל הרחוב, מוטב היה עושה אם היה משליך אותו אל
פח האשפה שכן מאז ערב קריר אחד בשנת 2001 לא עלה בידו של
המכשיר להקרין ולא שביב תמונה מהעולם החיצון.
נותרתי עומד אל מול הדלת הנעולה מופתע בלי לדעת מה עלי לעשות
למשך שניות ספורות.
הקשתי עליה אבל מאום לא קרה. עמדתי מחוץ לדירה שלי, שבה גרתי
לבדי כבר מעל שמונה שנים, ארוז בחלוק מטופש, דופק על הדלת במרץ
כשאין לי מושג מה נמצא מעברה השני. חדלתי מהנקישות והתחלתי
ללחוץ נמרצות על הזמזם.
הדלת נפתחה.
מהצד השני עמדו שלושה גמדים. הם דיברו אלי ברומנית. אני לא
מבין רומנית אבל ידעתי שזאת יכולה להיות רק רומנית, לא היתה
בדיבורם מספיק ניגוניות בשביל איטלקית. מן הסתם לא הבנתי מה הם
רוצים ממני או מה לעזאזל הם עושים אצלי בבית ואיפה שילגיה בכל
הסיפור.
נבנסתי פנימה כאילו אין בשהיית הפולשים בדירתי מן החריג והבטתי
בהם במבט נוקב.
הם היו מאובקים וגם קצת מסריחים, אחד מהם - נקרא לו זעפני,
שחרר צרורות של גיהוקים נונשלנטיים כל כמה דקות, שני - ישנוני,
התיישב לו על כורסת הטלויזיה הבודדת ובהה בטלויזיה הכבויה,
השלט נטול הבטריות בידו הימנית וידו השמאלית תומכת בראשו,
השלישי נותר לעמוד מולי, והמשיך ספק לצעוק, ספק לנבוח ברומנית
- אז נקרא לו נבחני.
עשיתי צעד לא מחושב נוסף פנימה, ישנוני התרומם ממרבצו ושלף
סכין מכיס המכנסיים האחורי, נבחני בעט לי ישר בפיקה של הברך
ואני התמוטטתי במקום, נמרחתי במלוא גובהי ורוחבי על הרצפה,
לרוע מזלו של נבחני הוא נתקע ברווח שנשאר ביני לבינה.
התגלגלתי על הצד, עיני מתגלגלות בארובותיהן, עשן מתנדף לי
מהאוזניים, והראש שלי כאילו הלם בו מישהו עם פטיש, זה היה
זעפני.

כשחזרה הכרתי הייתי ישוב בכסא הקש המתנדנד שלקחתי מהרחוב די
מזמן, הראש שלי כאב, העיניים עמדו להתפוצץ, הרגליים היו
רדומות, מנומלות, כל נסיון להזיזם נתקל בהתנגדות, הייתי קשור
בכל גפי אל הכסא המשומש.
שבוי בדירתי שלי, בן ערובה בידיהם הזעירות של שלושה מחבריה
הטובים של נסיכה מאגדות הילדים הדוברים שפה זרה שאני לא מבין
בה יותר משתי מילים, בלי שיהיה אפילו אדם אחד בעולם שעשוי לחפש
אותי, להבחין בחסרוני בחייו, יכולתי להישאר כך עוד ימים רבים,
עד למוות ואחריו.

זעפני פתח את פיו, המילים שהתגלגלו החוצה היו בעברית צחה, המבט
המופתע שנשאר מוטבע בפני למשך רוב הערב לא נעלם מעיניו.
הוא הסביר לי שבזמן שהייתי מחוסר הכרה, הוא וחבריו תיקנו את
הטלויזיה והעבירו את שאר הזמן בצפיה.
שעה וחצי של צפייה בחדשות ושידור חוזר של אופרת סבון הספיקה
להם בשביל ללמוד עברית על בוריה, גמדים נולדים עם כשרון
פנומנאלי לשפות הוא הוסיף, זה בא על חשבון כשרון בכדורסל.
ביקשתי ממנו כוס מיים, ומשהו קטן לאכול. זעפני הביא לי את
הכוס, והשקה אותי בלי להתיר את הכבלים. חצי מהמיים נשפכו על
הרצפה, יוצרים שלולית קטנה למרגלות הכסא.
נבחני היה עסוק במטבח, מקפיץ על מחבת עוף ברצועות גמבה, פטריות
וכמובן גזר גמדי.

ישנוני התעורר ופנה אל עבר הקומקום הישן, מלא אותו במי ברז
ואחר לקח את אחד משני כסאות העץ היחידים שנותרו לי במטבח והטיח
אותו על הרצפה. העץ התבקע במקום. הוא אסף את הגזירים ליד חלון
מרפסת הכביסה, שלף גפרור מכיסו האחורי והדליק אותו בתנועה חדה
של שפשוף כנגד סולית נעלו הגמדית ואחר הדליק את הכסא השבור.
הוא גם הדליק אותי.
"מה לכל הרוחות קורה פה?" זעקתי עד לשמיים, וזה כל מה שהספקתי
להוציא מפי לפני שזעפני סתם אותו במגבת מלוכלכת. פני האדימו
מרוב כעס משולב בפחד, התחלתי להזיע מכל נקבובית שהיתה בעורי.
הוא הציע לי בצורה שלא משתמעת ליותר מדי פנים להנמיך קולי
ולאבד את המגבת מפי או לפחות להחליף אותה בגרב נקייה. הנהנתי
בראשי להסכמה, כאילו שיכולתי לסרב לננס החביב, והוא שחרר את
חרצובותי מעול הזוהמה המגבתית.
ירקתי שאריות אלונטית אל הרצפה, ושאלתי בשקט ובעדינות למה
לעזאזל הם לא יכולים לחמם את הקומקום על הכיריים המזוינות ומה
גורם למוח הקטנטן והמזוין שלהם לחשוב שהרהיטים העלובים שלי הם
חומרי גלם למדורה. זעפני ענה לי בסבר פנים שככה הם רגילים,
וחוץ מזה שאם יש לי בעיות אני יכול להגיש להם חשבון מזוין לפני
שהם יעזבו את הדירה המזוינת שלי והם יוכלו לשרוף אותו במדורה
לפני תום הסיפור המ...     .
" אז מה בעצם אתם עושים פה?" שאלתי, ישנוני שנראה כאילו נרדם
בעמידה ליד הכסא שבער לו באיזור הכביסה שלי פקח את עיניו קמעה
והוציא משפט ראשון להיום אך מלא במידע, "כאילו שאתה לא יודע".
" יודע מה?" התבלבלתי, "יודע" הוא חזר אחרי כמו הד. " לא יודע"
החריתי אחריו, "יודע" פסק בהחלטיות ופנה להכנת התה.
פניתי לזעפני והבטתי בו בתחינה. " חשבנו שתהיה יותר צעיר" אמר
לי, " יותר גבוה, יותר בלונדיני, פחות שמן" הוא הוסיף עוד שמן
למדורה, ואני השפלתי מבטי אל כרסי שהשתפלה לה בגאון במורד
הגופיה הישנה שלבשתי, שתי מידות קטנה מדי, מבעד לחלוק הישן
שסרבתי להפטר ממנו כאילו היה בעל ערך דתי כלשהו.
" למה , מה פתאום חשבתם עלי? מי אתם חושבים שאני בכלל? אתם
משוגעים לגמרי" אמרתי להם בקול משכנע ומלא הגיון. "אתה יודע"
ענה לי ישנוני.
"ציפינו לך כבר לפני שש שנים, היא שכבה שם, בתרדמה עמוקה, מחכה
שתבוא להעיר אותה ואתה לא באת". " אתם לא מדברים על שלגיה
המזוי...נת?" שאלתי-רטנתי-צרחתי, " אינכם מנסים לאמר לי שאתם
חושבים שיצאתם באמת מתוך איזו אגדת ילדים".
"אגדת ילדים?", חזר אחרי ישנוני כמו הד, " השתגעת?".
זעפני, על אף שלא היה מבוגר ממני בהרבה, פניו חרושות קמטים
היו, ומבט מלא זעם קבוע בהן, הוא הביט בי לרגע ולאחריו שלף
חבילה מתוך כיסו והניח אותה על שולחן הקפה, אל מול הטלויזיה
הישנה שהייתה עכשיו כבויה, הוא שחרר את ידי הימנית הקשורה ומזג
לי בכוס זכוכית מלוכלכת מהויסקי הזול שהחזקתי במטבח לרגעים
משמחים במיוחד, ולרגעים עצובים במיוחד, ואת האמת, לכל רגע שרק
יתחשק, ואחר חזר להתעסק בחבילה. היתה זו ממחטת אף ישנה
ומגולגלת שנפרסה עתה לפני.
בתוך הממחטה התגלתה תמונה, לא תמונה מצולמת, למעשה העתק של
איור שנראה לי מוכר מספר ילדים שאולי פעם ראיתי. דמותה של
שלגיה נשקפה מתוכו, מביטה החוצה מהדף, ציורית אבל חיה באותה
המידה. כנראה שלעולם לא אוכל להסביר זאת אך העתק הציור נראה לי
חי ואותנטי יותר מדמותי המשתקפת משמשת חלון מכוניתו של שפירא
בזמן שהוא קורא אחרי את קריאותיו.
רוקנתי את כוס הויסקי בלגימה ארוכה אחת, סימנתי לזעפני בעיוות
פנים למלא אותה בשנית והוא עשה זאת בלי מילים.
רוקנתי גם את הכוס השניה ולמרות שראשי הסתחרר לו מעט עדיין לא
הייתי מסוגל להבין למה פה, למה עכשיו, למה אצלי בדירה יושבים
שלושה גמדים, ואיך הפכתי ללא ידיעתי לנסיך מושיע וממנו לאכזבת
המאה בתחום אגדות הילדים.  
אני מנסה לשכנע אותם שזה מקרה קלאסי של טעות בזיהוי, קורה בכל
יום, לפעמים אנשים זוכים מההפקר, אבל אני מקבל מכות מייצור
שמגיע לי בקושי עד לברך וחושב שבורידי זורם דם כחול, צבוע
במכחולו של המאייר הראשי של דיסני.
אני משנה אסטרטגיה, "אם כך אין זמן", אני אומר, "חייבים לצאת
ולהציל את הנערה".
הם לא נענים לי, "מאוחר מדי" נבחני אומר ופניו לא משנות הבעה,
קולו נמוך ויציב, "משך שש שנים ראינו אותה בתנומתה, יום ולילה
לא עזבנו את מיטתה, לאט היא קמלה אל מול עינינו ולא יכולנו
להושיע,  ביום שבו היא נפטרה נשבענו שעוד נמצא אותך ונפליא בך
את נקמתנו".
הבטתי בהם, שלושה זאטוטים עם פנים רציניות, אלו הם שובי ואני
בידיהם.
אני מתחנן בפניהם שלא ירעו לי ובו בזמן רואה את עצמי משתקף על
מסך הטלויזיה הישנה, כולי מיוזע ועלוב, מתחנן על חיים שלא
ידעתי לחיות ביודעי שמלבדם אין לי דבר.
"אני לא נסיך" אני אומר, "מעולם לא התיימרתי להיות, מעולם אף
אחד גם לא חשב שאהיה."  
"זה אתה" זעפני אומר, "ואתה כבר נשפטת נמצאת אשם".
עכשיו אני כבר לא יכול לעצור את הדמעות שפורצות להן בשטף
וזורמות אל הרצפה, יוצרות שלולית שרק הולכת וגדלה למרגלות
הכסא, יבבות נמלטות מפי ואני לא מנסה לעצור אותן. דמותי
המשתקפת על המסך הכהה מסרבת להפסיק לרעוד, הפה נפתח בכדי לקרוא
לעזרה, אבל זאת לא תגיע כי הקול מבושש לצאת.
זעפני אוחז בפני בחוזקה, עיניו מול עיני, הסירחון שנישא על הבל
פיו חודר לאפי ומערפל את חושי, "תסתכל עלי ותקשיב טוב למה שאני
אומר לך" הוא יורה מטווח אפס, "בכולנו היה פעם  איזה שהוא נסיך
רק שעכשיו הוא מסתתר", הוא לוגם ויסקי ישירות מהבקבוק ותוקע בי
מבט חודר. אני מחזיר לו מבט חלול, בוהה באוויר, בנקודה על
הקיר, לא מוצא בי שום דבר זוהר, לא זוכר מתי הייתי מישהו אחר.
אני ממצמץ בעיני פעמיים וכשאני פוקח אותן הדירה ריקה. עדיין
קשור לכסא הנדנדה הישן, יד אחת חופשיה, חולצתי רטובה כמו עיני
שאדומות הן יותר מכפי הרגיל. אני נשאר במקומי ובוהה אל
הטלויזיה מנסה לראות בה משהו שונה מתמיד.

ככל שאני שט אחורה בזמן אני לא מצליח לחזור לתקופות אחרות,
כאילו לא הייתי ילד או נער מתבגר מעולם.
תמיד אני רואה את אותו הדבר, כל בוקר מתחיל אצלי בעשר, מקסימום
אחת עשרה, כל בוקר באותו חלוק, תמיד באותו הלוק.
כל בוקר כשאני עובר את הכביש בדרכי אל הגברת שפירא החתול ברחוב
מחייך אלי ותמיד בדרכי חזרה מר שפירא מחכה לי כבר בחוץ ומקלל.
תמיד מחכים לי אותם שלושה גמדים רומנים בדירה כשאני חוזר, איך
שהוא תמיד אני מופתע. תמיד הישנוני הזה שורף לי כסא עץ. מה
שהכי מפתיע זה שעדיין נותרו לי כיסאות עץ במטבח.