איך זה קרה שהבטת בי דקות ארוכות, ושתקתי?
פשוט שתקתי כמו מטומטמת.
העיניים שלך, שנראו לי פתאום כלכך מכוערות, הקפיאו לי את
הגרון, הן דקרו לי בחזה, האימה בהן החזירה בי הכל.
כל מה שרציתי להגיד לך אי פעם עלה לי, אבל שתקתי.
השתקתי את הפנים והחוץ דיבר. הוא דיבר כלכך הרבה שטויות שלא
האמנתי שהוא מסוגל להוציא, התנצלויות ותחינות של נערה נואשת,
ואני לא נואשת, אני נשבעת. רציתי לדבר, באמת.
ושתקתי.

איך זה קרה ששכחתי. הייתה לי הזדמנות, ושכחתי. לשבת ולכתוב לך
את כל המועקה שיש לי על הלב, איך יצא שבמקום זה פצחתי במכתב
אהבה מתוק? זה לא מה שרציתי.
מה כבר יש בך שגורם לי להיות כל-כך רגישה?
לא שאתה רגיש אלי או משהו, אתה גם לא מתחשב  - אתה אפילו לא
מנסה.
אתה גם לא כותב לי, אתה גם לא נחמד או מפגין אהבה יותר מידי.
האמת היא - שבדרך-כלל מה שאתה כן עושה זה לגרום לי להרגיש רע
יותר ויותר.
אז למה, איזה סיבה מטומטמת ממיסה אותי כל פעם מחדש?

איך זה קרה בינינו. מה זאת המשיכה הבלתי מודעת הזו?

מה זאת האהבה הזאת?

אם כל כך רע לנו ביחד, למה זה לא מרפה?
איך אפשר?

אלי, אלי...
שלא ייגמר לעולם.