וחשבתי שאני אף פעם לא מספיק טובה
אף פעם לא סתם טועה
חיכיתי רק לגלים, שיבואו ויסחפו אותי רחוק
למקום שבו אני אוכל למצוא את עצמי
בלי כל המסכות שמסביב
בלי להסתיר את הפחדים
בלי לשתוק על הרצונות
לדעת ללמוד ולעשות
חשבתי שאף פעם לא באמת הייתי טובה
וכשרציתי להרגיש
עשיתי טעויות שהביאו אותי לאכזבות
והעיניים של אלו שמסתכלים
בסוף תמיד רודפים
הדעות כן חשובות
כי תמיד רוצים להיות
ב"רמה גבוה"
הדעות שלי אף פעם לא היו שלי
ושניסיתי לרכוש אחרות,
דמיתי לאלה שניסיתי להיות
ואני רק מחפשת מקום נוח
רק מחפשת שלווה,
מקום שבו אוכל להרגיש הכי בנוח
עם העובדה שאני זו אני
לא הכי יפה,
לא הכי מתוקה וגם לא הכי חכמה
לא אחת שתחייה בהשוואה לאחרים
לא אחת שמתה שיסתובבו ויסתכלו עליה בקנאה
לא מקום ראשון
אולי אם אני אדע להתפשר על המקום
אני אוכל למצוא את השלווה ולגלות את מה שמייחד אותי
מה זה המקום הזה שיביא את הביטחון
ואם דווקא במקום הזה אתה מרגיש הכי קטן,
אז מה כן יגרום לך להילחם כדי שיקשיבו וידעו
שגם אם לא הראית יש בך אור קטן
ואלה לא שומעים
אותי זועקת מבפנים
שאולי תשומת לב היא לא סתם מתוך פינוק
אלא מכאב,
אני תקועה בתוך הים הזה שאני שוקעת בו עמוק
ואני רק מתרחקת
מסתגרת ושותקת
אולי אז יבחינו
בחיוך שלעולם לא יכבה
כי כמה שאלחם בחיים
לבסוף אותם אני אסיים
עם אותם האנשים
שיניחו את הזר אחרונים
על הסלע שיהיה חרוט עליו
לא כמו כל החיוכים
ואולי אני סתם מנסה להעביר משמעות,
או לצמרר,
אבל אני רק מנסה להיות מיוחדת במובן שאני לא מוכנה להיכנע
לעובדה
שאחרות יותר,
וכנראה שהנוכחות שלי לא כל כך מיותרת
מתי שהוא תמיד מרגישים כלא מוצלחים
אבל השאלה היא מה עושים
ואם אנסה לקום ושוב אפול?
מי יתפוס אותי שם בתהום?
מי יחזיק את היד חזק ולא יוותר
ובסוף היום כשכולם נעלמים, אני נותרת בודדה שקועה במחשבות
וכמה שלא אנסה, אני תקועה עם עצמי
וככה אולי יצא הטוב ביותר,
ממה שעדיין לא הצהרתי ככישלון
ואולי זו רק סערת רגשות, והמילים הן יותר מדי גדולות
אבל מה שניסיתי לחפש להיות
כשרציתי לטעות
הפכתי למה שכל כך נראה רחוק
שחכתי לאהוב,
ניסיתי להילחם ולא להיות תלויה באף אחד
ואז למעשה נשארתי לבד
זה נראה כאילו סובבים אותך אנשים
אבל אז אתה מרגיש הכי בודד, כי אתה פוחד להישאר לבד
ולהתמודד עם מי שהפכת להיות
אני לא מתייסרת, וגם לא בוכה
אך בוודאות לא גאה
אם הגעתי לשפל של המסע
מי יסביר לי למה כל כך קשה לעלות?
אף פעם לא חשבתי שאני מספיק טובה
אבל בדרך לזה שסלדתי מעצמי
ורציתי ללמוד לעשות ולטעות בדרכי שלי
שחכתי את התמימות שכל כך ייחדה אותי
והצלחתי להיפרד מהילדה הקטנה
שנעלמה לה בעולם החלומות
שגם בו מזמן הפסקתי להאמין
אבל מה נשאר ממני, אחרי הכישלון
האכזבה והבגרות שרק חישלה והפכה אותי
למה שתמיד רציתי ופחדתי להיות
כי ידעתי שזו לא הדרך הנכונה
אבל מה שרע ומסוכן תמיד מושך יותר,
ולתהום הזו החלטתי ליפול מבלי לחשוב על מה נשאר מאחור
והיום אני נפרדת מהילדה שנשארה רחוק
אי שם בעולם החלומות.