שלושים שנה אני עובד בהובלות ודבר כזה בחיים לא קרה לי, אני
נשבע שאני אמות פה במקום. היו מקרים שנשברה איזה ואזה, או ספל
ישן איבד את הידית שלו, סדק פה סדק שם - פעם אחת אפילו ספה
מעור של פיל השתפשפה במשקוף עם מסמר ונקרע לה קצת הכיסוי, אבל
ככה? שפסנתר כנף ייפול מקומה חמישית? ועוד ישר על שני אנשים?
זה לא. מילא מפוחית, או כינור קטן כזה של אשכנזים-לא נורא.
וכל זה באשמת מי? מלכיאל.  מלכיאל האדיש הזה ביד אחת מפעיל את
המנוף, ביד שנייה אוכל את הסנדוויץ' טונה המגעיל שלו
שאילנה-אשתו הדובה מכינה לו בבוקר ובחיי שאם הייתה לו יד
שלישית, הוא גם היה מדבר בטלפון עם הבת האנורקסית שלו.

ואיך נהיה מלכיאל אחראי מנוף? בליקוקים. יודע ללקק למיקו בדיוק
איפה שצריך "מיקו, אתה רוצה שאני ארחוץ לך את האוטו?" "מיקו,
אני ליד החנות של התימני, להביא לך חמוצים?" - ככה כל הזמן...
כל החבר'ה מהעבודה קוראים לו מאחורי הגב "מלקלקיאל" והוא, לא
סופר אף אחד ממטר - עד היום.  עכשיו אולי מיקו יבין מי באמת
צריך להיות על המנוף.  אני הייתי אחראי על לשמור שלא יכנסו
אנשים מתחת למנוף, בטיחות וכל החרטה הזה.  צריך לשים סרטים
צהובים כאלו וקסדות, אבל מיקו הקמצן הזה חוסך בסס"ל צהוב.

אז אני עומד שם, מעשן את הסיגריה שלי בשקט ומסתכל על מלכיאל
קושר את הפסנתר כנף עם רצועות ולועס.  מצד ימין מתקרבים זוג,
סטודנטים לפיסיקה באוניברסיטה.  הוא מתחיל להרים ביד אחת וההם
מתקרבים ומתקרבים.  אני עושה להם ככה עם היד "תעצרו".  הבחורה
מעיפה מבט לעברי ולא שמה לב לפסנתר שתלוי מעליה.  הבחור מרוכז
באיזה ספר והפסנתר עולה ועולה וכבר מגיע לקומה ארבע.  עוד רגע,
הם ממש מתחתיו ואני מנסה לצעוק להם שוב "תעצרו!", אבל הם
ממשיכים ומדברים על איזה חתול שקוראים לו שרדינגר.  הוא אומר
לה "חלקיקי מסה! אני אומר לך שזוהי מסה!" וההיא עונה לו "גל!
יש התאבכות ולכן האור הוא גל.  אחרת, החתול היה מת ברגע שנפתח
הצוהר" ואז הפסנתר משתחרר מהרצועה ואני צועק "תיזהרו
מהפסנתר!".

הבחורה, עם מגפיים אופנתיות כאלו מסתכלת למעלה ושואלת את הבחור
"כמה לדעתך שוקל פסנתר כנף?" ההוא עונה לה "בקילו או בליברות
פר סנטימטר רבוע?".
"אין לי זמן עכשיו להמיר מליברות לשיטה המטרית, תגיד בקילו -
מהר!"
"מאתיים שמונים וחמשה אם לא מחשיבים את המיתרים, למה את
שואלת"
"וחמש קומות זה בערך חמשה-עשר מטר, נכון?"
"כן, חמשה-עשר, משהו כזה אבל למה כל השאלות האלו עכשיו?"
"אז זה אומר, שיש לנו בדיוק שלוש שניות לזוז מכאן."
"אבל למה לזוז? מה רע לנו כאן?"

עכשיו, אני לא מבין בפיסיקה מי-יודע-מה, אבל אני יודע שאם הם
לא יזוזו, ומהר, הלך עליהם.  הם מתווכחים ומתווכחים והיא מביאה
לו דוגמאות ומספרת כמה היא מקריבה למענו, הוא אומר לה שהארוחות
ערב שישי אצל אימא שלה הן ממש סיוט והיא מחזירה לו משהו על
הגרביים שלו שהוא לא זורק לכביסה ואז, נמאס לי מהם ואני צועק
לבחור "בוא'נה, יה טמבל! תסתכל למעלה!".  הוא מביט, חושב רגע
ואומר לבחורה הזו שלדעתי התספורת שלה מאוד מתאימה לה "אה...
הבנתי... בכלל כל החישוב שלך לא נכון, זה בכלל פסנתר עם מסגרת
אלומיניום ולכן הוא שוקל כמעט ארבע-מאות קילו.

הבחורה מסתכלת עליו במין מבט מרחם כזה שגם היה לאימא שלי
כשאמרתי משהו ממש מטומטם ואומרת לו: "תראה מותק, יכול להיות
שטעיתי בחישוב, אבל הזמן לא משחק לטובתנו.  בוא נזוז הצידה
ונמשיך את החישובים כאן, בפינה, היכן שפחות מסוכן."  אימא שלי
שתיבדל לחיים ארוכים, בחיים לא הייתה אומרת "היכן שפחות מסוכן"
וגם הייתה מעיפה לי סטירה במקום להשתמש במילים יפות.  לבחור
הזה, כנראה לא העיפו מספיק סטירות והוא אומר לה: "אני מתעקש
שתדייקי בחישובים שלך.  את נותנת לעצמך יותר מדי הנחות ומוותרת
על פרמטרים קריטיים במערכת המשוואות הליניארית".

היא, כבר די מאבדת את הסבלנות ואומרת: "מותק שלי, תסתכל למעלה.
פסנתר כנף עם מסגרת אלומיניום נופל עלינו במהירות של מאתיים
ושלושים קמ"ש.  זה לא זמן עכשיו לדקדק בפרמטרים קריטיים".
החננה מתחיל להתווכח איתה על יחסיות הזמן ועל זה שהזמן הוא
פרמטר משני.  הוא נותן לה להחזיק את הספר העבה ומצביע על
ציטוטים ונוסחאות של איינשטיין ועוד איזה ניוטון אחד והוא גם
מדבר בטון כזה משכנע.  נראה לי שהוא די צודק, מה חשוב הזמן
כאן?  היא סתם מנסה להוציא דברים מהקשרם.

ולמרות שהוא צודק, הבחורה ממשיכה לא להסכים: "אתה יודע שכבר
מזמן הייתי יכולה לזוז הצידה ולתפוס מחסה לבד, אבל המצפון שלי
יהרוס אותי אם אני אנטוש אותך כאן, במצב הזה"
"את לא מפחידה אותי, את יכולה לזוז לאיפה שאת רוצה, מתי שאת
רוצה וכמה שאת רוצה."
"אבל זהו, שאני אוהבת אותך, אתה לא מבין את זה? אני לא רוצה
לעזוב אותך!"
"אוהבת שמאוהבת... זה לא חשוב בכלל עכשיו ואל תערבבי לי נושאים
שלא קשורים - את רוצה שאעזור לך לחשב מחדש את זמן הנפילה של
הפסנתר? תני לי את המחשבון."
"אני מתחננת בפניך" עכשיו היא כבר כמעט בוכה והפנים היפות שלה
מתמלאות עצב "בוא נזוז מכאן, כמה צעדים אחורה ונוכל לחשב ביחד
מחדש כמה שתרצה. ביחד...".  אני רואה אצלה דמעה אחת ועוד אחת
והתיאוריה של איינשטיין נופלת על הרצפה, מתרסקת ועושה בום! כזה
כבד שמרעיד את הלב ומזיז את הנשמה מצד לצד.

הייתי כל כך מרוכז בוויכוח שלהם, שלא שמתי לב למלכיאל שעזב את
הסנדוויץ' טונה המגעיל, עם העגבניות שנוזלות מכל הכיוונים
והתקרב אליהם בהליכת ברווז שלו.  "תגידו?" הוא צועק "אתם בסדר
אתם?" ונתן לשניהם דחיפה כזו חזקה שהעיפה אותם אחורה.  הבחור
נתקע  בקיר והתחיל לנבוח על מלכיאל, הבחורה איבדה את שיווי
המשקל ונפלה על התחת היפה שלה ומלכיאל? מלכיאל עליו השלום
ייטמן מחר בשתיים בצהריים, נפגשים בשער האמת.