רגע לפני שזה נגמר, ממש חלקיק שנייה שהוא הנצח כולו, מהדהד
הקול החד והברור: "על מה אתה הכי מצטער בחיים?".  אני חושב
לעצמי שתשובתי כבר לא תשנה מאומה ומעדיף להתרכז בריקנות שאופפת
אותי ובולעת עד תום את עצם קיומי, כי כך לפחות - זה לא כואב.
והוא, בקול בוטח ומצווה חוזר ושואל:  "על מה אתה מצטער?".  חלק
בי עדיין מתנגד, אבל הזמן שנותר מרגע יציאת הקליע ועד שיטבע
במצחי - הולך ואוזל.   רגע יחיד של תודעה מזוככת, שאין ממנו
חזרה, אין בו כפירה ואין חרטה.  להבת ההבזק שחודרת מבעד לאדים
גורמת לי להתמקד: האם אני מצטער שאין לי ילדים שיבכו על מותי?
או שאולי על זה שלא ידעתי אהבה? האם אני מצטער על אלפי האנשים
שגזלתי מהם את פרנסתם? המאות שהעבדתי בפרך או העשרות שגרמתי
למותם? לא. כל אלו לא גורמים לי ולו רגע של חרטה, אך על זה שלא
דאגתי לטעון את הטלפון הסלולארי אני מצטער מאוד.

במבט לאחור, כנראה שאי אפשר היה להימנע מכך - רצף של אירועים
חסרי משמעות מתקבצים ומתעבים לכדי תוצאה חד-משמעית.  אפשר
עכשיו לנסות ולהזים את הדברים שכבר קרו ולשאול "מה היה קורה
אילו...?", אבל אין טעם - אני כאן, במקלחת אפופת אדים, מגבת
ירוקה סביב חלצי, והיא (היא?)... היא חסרת הבעה, מסיטה מעט את
ראשה בזווית אחורית כמנסה להתרכז ולוודא שעשתה את מה שהוטל
עליה,  והיא יודעת: כל הסימנים מורים שעשתה נכון - מילאה
הוראות.

את חבייאר הכרתי לפני שנים, כשעוד עשינו משלוחים עבור אלברט.
לא כל כך אהבתי את הסגנון שלו - לטיני מתנשא שיודע הכול.  זה
לא מצא חן בעיני אף פעם, אבל לחבייאר היה את הקסם שלו והקסם
הזה פעל על אנשים לא אחת.  עם השנים, התקדמנו והתפתחנו.  אלברט
הלך והזדקן וחילק ל"ילדים" שלו טריטוריות משלהם.  אותי הוא
הפקיד על הצד הצפוני יותר, שהיה משופע בלקוחות אניני טעם
שמוכנים לשלם ואת חבאייר הוא שלח לדרום, לשדות המרעה
האינסופיים המספקים לקוחות קשי יום שמתווכחים על כל אגורה
שחוקה.  אין ספק - חבייאר טיפל בהם יפה.  את אלו ששילמו הוא
טיפח בנאמנות לטינית ואת אלו שאהבו "לעשות עניינים" - הרג.
הסידור הזה עבד מצוין: הוא בדרום, אני בצפון ואלברט במרכז,
סופר את הקומיסיון ששלחנו לו במעטפות כל סוף שבוע.  הסידור הזה
עבד מצוין, עד שאלברט מת.  טפטופים של חוסר נאמנות החלו לחורר
את גדר ההפרדה שבינינו.  חבייאר התחיל למכור ללקוחות שלי בזול,
ומעוזי האיכות שלי נפלו בזה אחר זה לטובת "הנחת מזומן".  כמובן
שלא אהבתי את זה וביקשתי בוררות.  חבייאר הפסיד, שילם וביקש
כפרה בבילוי משותף של שעה איתי, כדי "ליישר את ההדורים".

הסכמתי כמובן, לא הייתה לי ברירה.  הצעתי לו להתרווח ולדבר
בספא של ניקול למחרת בערב.  שם נוכל לבודד לעצמנו רגע מחוץ
ל"ביזנס" אמרתי לו.  נשתה, נעשה מסאג' אצל ויולט ועדן שיש להן
ידיים מזהב, נשב בסאונה המשותפת גברים-נשים ש"גדולה כמו מגרש
כדורגל" ונסתכל על הסחורה החדשה שניקול הביאה בשבוע שעבר.
חבייאר לא סירב ולפיכך שלחתי SMS למספר ששמור אצלי תחת השם:
"ניקוי יבש": "מחר ב 18:00, הספא של ניקול, פרטים בהמשך".  
הודעת האישור הגיעה מיד: "מחיר כפול, יאושר עם העברת התשלום".
זה התעריף: עבודות מרחוק, עם רובה צלפים או מטען - עשרת
אלפים, עבודות קרובות - עשרים אלף.  את מחיר הכפרה וחוסר
הניתוק, תמיד משלם הלקוח.  רפאל שם את המעטפה במקום הרגיל
ולפנות בוקר הגיעה ההודעה: "קיבלתי, יבוצע."

חבייאר זורח כולו "קה פאסה?!" הוא מושיט לעברי שתי ידיים
מחבקות.  התחבקנו כאחים אבודים וטפחנו טפיחות אבהיות זה על גבו
של זה.  הוא טפח והתקרב, אני טפחתי ונפרדתי ממנו.  ניקול
הושיטה לנו שני חלוקים צחורים ושתי מגבות - לבנה לי וירוקה
לחבייאר.  היא חייכה חיוך נוסך ביטחון של שביעות רצון ושל הבנה
עמוקה לצרכי הלקוחות.  "ויולט ועדן מחכות לכם אחרי שתסיימו
לשתות וחכו חכו מה עוד מחכה לכם בסאונה".  חבייאר נכנס למלתחות
ומסמן לי שהוא נכנס לויולט "עוד חצי שעה בסאונה!".  סיימתי את
לגימת הוויסקי האחרונה, הנחתי את הכוס ונכנסתי למלתחה.  גברים
ונשים פזורים מצחקקים דברי זימה מסביב.  חלקם עירומים, חלקם
בחלוקים וחלקם עטויים מגבות לבנות.  התקלחתי וכרכתי את החלוק
סביבי.  הצצתי בטלפון הקליטה בסדר, סוללה קצת חלשה ואין
הודעות, סימן שהכול מתנהל כשורה.  אחד הנוכחים שמסביבי נושא
איתו את הבשורה הרעה לחבייאר - ירייה אחת מדויקת לתוך גשר האף
וחסל.  הכנסתי את הטלפון לכיס החלוק, לקחתי איתי את המגבת
ונכנסתי לשלושים דקות בגן עדן.

יצאנו ביחד כשחיוכי אושר נסוכים על פנינו - חבייאר פנה לעבר כד
המים הקרים.  המגבת הירוקה שלו נצמדה לאחוריו בולטת כזרקור
כשהתרחק ממני ונפנוף קליל של ידו לא בישר את הבאות.  שלפתי את
הטלפון מהכיס וכתבתי: "סאונה, חצי שעה, חיוך  שחצני, מגבת
ירוקה."
ישבנו על הדרגש העליון.  ריח קל של איקליפטוס וניחוחות קרם
מעודנים של נשים וגברים ששרועים להם על הדרגשים מסביבנו מציף
את נשמותינו התועות.  אני מסמן לחבייאר באצבע על הכיוון הכללי
של שתי הנשים שהצלחתי לראות מבעד להבל סמיך של האדים וחבייאר
פולט אנחת צער - הוא נשוי.  אני מנסה לחשב כמה זמן עבר, על מנת
להתרחק מבעוד מועד - עשרים דקות... האדים עוטפים אותנו כשמיכת
פוך והחום על הדרגש העליון מפוקק ומפוגג את עצמותינו הדוויות
אחת לאחת.  חבייאר משתרע כשפניו למטה ושופך על עצמו בעזרת כף
עץ חופן מים קרים.  הוא עוצם עיניים.

הערפל מונח, כבד ומהביל על שלושת הדרגשים התחתונים.  חבייאר
נעלם מעיני, אבל אני שומע את נשימותיו הקצובות שקרובות אלי כל
כך.  עוד עשר דקות.  אני מתכופף, לוקח את המגבת שלי ואומר לו
"חם לי, אני הולך להתקלח וחוזר".  חבייאר פולט "לך תטרוף איזה
צ'יקיטה, גבר" ואני מנסה לגשש את דרכי מבעד למסך הכבד לעבר
המקלחות, יודע שכאן בסאונה של  ניקול הסתיימה דרכו של השחצן
המתנשא, בעל המבטא הבלתי נסבל ומחר - כל הטריטוריה הדרומית
תהיה שלי.  לפחות הוא מת מאושר אני חושב לעצמי ומתרחק בכבדות.

לובש את החלוק.  מגיע לפינת הסאונה, הרחק מהדרגשים, היכן
שאמורות להיות המקלחות.  אני מציץ למטה, מבעד לאדים שמכסים
וחונקים ומכבידים את הנשימה, תודעתי קולטת אחרונה את הזוועה
שקולטות עיני בחטף - לקחתי את המגבת של חבייאר.

לבטל... לבטל... לבטל... באינסטינקט של חיה ניצודה אני שולח את
ידי לתוך כיס החלוק - מרגיש את כל כובד הטלפון שמונח שם, מזיע,
לוהט ובעיקר כבוי.  מקרב אותו לפני, מנסה ללחוץ על כפתור
ההדלקה ונדחק לפינת המקלחת - כלום.  נאדה.

לא נותר הרבה זמן והקליע כבר קרוב מאוד, עווית של חיוך קופאת
על שפתייך - את ה"ניקוי יבש" הכי יפה שראיתי מעודי ומחשבה
אחרונה בהחלט מבזיקה ומזנקת לראש תור המחשבות - אולי בכל זאת,
אני מצטער יותר מכל על זה שלא ידעתי אהבה.




הסיפור נכתב עבור הסדנה הפ' שב"במה חדשה" תחת ההנחיות
הבאות:

טעות בזיהוי
עליכם לכתוב קטע על מפגש בין דמויות, בו אחת הדמויות טועה
וחושבת שהדמות השנייה היא מישהו אחר. אין לנו מושג מה עשוי
לצאת מטעות כזו, או מה הגורמים לה, ומה היא עשויה לשבש: כאן
אתם צריכים לחשוב.
אורכו של המפגש יהיה שעה בדיוק, ועל הזמן לשחק תפקיד במסגרת
העלילה. מבחינתנו, שימו שעון קוקיה על הקיר ומדי פעם תעיפו
עליו מבט עלילתי.
כמו כן, יש להשתמש בתיאורי לבושן של הדמויות כדי לאפיין אותן
או מעשים שהן עושות. למשל, חלק מהטעות עשוי לנבוע מפריטי לבוש
מסויימים, או שתנועה חדה של הדמות תתואר במונחי לבוש.