זה בטוח שקיימת איזו סיבה רצינית שכל הצרות באות לי לראש
ולרגשות. מה זה צריך להיות, עשרים שנה מבודדת. תמיד הייתי טובה
לכולם, תמיד הייתי הראשונה לרוץ לעזור. אז מדוע כל הצרות באות
אליי.
אני לא יודעת למה.
                     געגועים לחיים.
זו לא יצירה, גם לא הרפתקה זה גם לא העבר. אני מספרת על לב
שבור ומרוסק, אני עצובה. אולי זה הסוף, אם מישהו לא יושיט לי
יד ויתקן את המצב האבסורדי הזה. פרשתי מהחיים, עשרים שנה של
שבי מרצון. מי שקרא את יצירותיי יודע למה התנהגתי כך. איבדתי
רבע מהחיים שלי. כל מי שהיה קרוב אליי הלך לקצה אחר של הארץ.
אולי בעשותי את זה, בהתבודדות אמצא את התשובות לקורות אותי. אך
אף אחד לא בא לעזרתי, לא שאל מה שלומי "כלום". לדעתי אם הייתי
מקבלת תמיכה בגודל  זרת אך גם זה לא קרה, להפך רק האשימו
אותי.
כן רבותיי חבריי. אני מתגעגעת לחברה, לאהבה ולאתגרים. אולי כל
זה לא יקרה, בלי עזרה אני אשאר כפי שאני היום. לא הולכת שמאלה
או ימינה לא קדימה ולא אחורה. הבטחון העצמי והמוטיבציה נעלמו
במשך  השנים אתמול הייתי הכוכב הזוהר ומישהו דחף אותי ושוב אני
על האדמה המזוהמת. שוב אני מבודדת, כל כך הרבה שנים.
בנוסף כל המחלות שתקפו אותי ביניהם "הסרטן הקל". שנתיים סבלתי
סבל לא ישוער לכן אני אומרת שלכל דבר יש סיבה. בבית החולים
כתוב על הקירות "אהבה מרפאה". אני לא קיבלתי לא נשיקה, לא
חיבוק בודאי לא אהבה. חוץ מהחתולון שהבין שאני זקוקה, לא מש
ממני לשניה.
האביב הגיע בתנופה. מביטה דרך החלון על הפריחה, על האביב שכל
כך יפה. האוהבים והנאהבים יוצאים לחוצות לחפש את האהבה.
" ומה אני?" אני לא מסכנה אני טיפשה, לכן לבשתי שמלה יפה
והתלתלים על ראשי יצאתי עם חתולי לחוצות והצטרפני לאביב שלי.
מאז ומתמיד אהבתי עיניים ירוקות, אך את העיניים הירוקות ירוקות
לא מצאתי. היבטתי ביניי החתול והנה יש לו עיניים ירוקות כמו
שתמיד חיפשתי מביט אליי באהבה. אמרתי ממושקה בוא נלך הביתה
ונשנה לנו את החיים. נתתי לו צלחת מלאה בשר ולי הכנתי צלחת
מלאה פירות.
פה הגיע לסיומו פרק של צער ובכי. אני מתחילה חיים חדשים.
חכו ותראו.