אני בכלל לא בן אדם דיכאוני. חשבתי לעצמי. אז איך זה שאני לא
מחייך כמעט ובעיקר לא מול המראה. יש מישהו שמחייך מול המראה?
איזה דפוק. איזה טיפשי זה לחייך מול המראה בעצם. לחייך לעצמך.
להיות נחמד לעצמך זה בכלל מפגר. זה הכי כיף בעולם להיות אכזרי
לעצמך. רע. מגעיל. מעליב. לדעת שאתה סתם רע. מחשבות רעות. אני
בכלל לא סומך על עצמי אפילו. ואין לי שום אמונה בעצמי. אז מה
יצא ממני. כלום. וגם לא איכפת לי. הרי כל מה שאני מנסה זה
להוכיח את עצמי לאחרים. לאבא. לאמא. כל שנה שעוברת זה עוד סיבה
להלחץ. שלא יצא ממך כלום. "כל החיים תשבי לי על הראש". איזה
משפט מוחץ תרתיי משמע. מוחץ לקיר בעיקר. שלא יוצא מהמוח. והרי
איך הוא יצא מהמוח. זה נוראי. אני בחיים לא יאמר את זה לילד
שלי. גם אם אצטרך לתמוך בו כל החיים! בעצם לא יודע מה אני יגיד
ומה לא. מה אני משחק אותה גיבור. אני לא כועס על אף אחד.
אני לא שמח ביום הולדת. יש לי יום הולדת עצוב. אולי זה בגלל
שאני לבד אולי זה בגלל שבעצם באיזה שהו שלב בחיים. אתה כבר לא
פותח מתנות עטופות בעטיפות צבעוניים. אתה לא מכבה נרות בעוגת
שוקולד מתוקה. עם קצפת וסוכריות של אמא. ותמיד כל שנה שעוברת
אתה שונא את היום הולדת שלך. ולא כזה איכפת לך כבר אם זוכרים
או לא. כבר לא איכפת לך אם איכפת למישהו ממך. ואתה אפילו לא
משלים עם העובדה שאתה מתבגר. מזדקן. מת. פשוט לתת לזה לחלוף כי
במילא אין לך מה לעשות עם זה וביום הולדת אתה בעצם חסר אונים.
יום הולדת עצוב לי.
זה בסדר.
אני אוהב את זה ככה.
אני בכלל לא בן אדם דכאוני.