הנחתי את הגיטרה בתוך הקייס... הידיים שלי רועדות מעייפות כבר.
חייבת לעלות לישון.
מורידה בגדים... זורקת על עצמי בייבי דול כדי שיהיה נעים.
עולה למיטה, מתכסה בחמש שמיכות שונות, כי כדי שתהיה לי שינה
עמוקה אני צריכה להרגיש כובד עליי. זה מכניס אותי לשינה עומקה
וטובה.
לקחתי את הכרית שאיתה אני מתחבקת כשאני לבד, שמתי אותה בין
הידיים שלי.
כיביתי את האור...
עוצמת עיניים. מנסה להירדם.
אחרי כל היום הזה, היום הכל כך קשה הזה.
פתאום - הבזק אור חזק הצליח לגרום לי להתנתק מהמחשבות שלי...
פתחתי עיניים...
צעקה חדה פילחה את גרוני... לא האמנתי למה שראיתי.
פתאום, על הפוף שבחדר ישב לו בן אדם, זר גמור.
שיער שחור-פחם, ממש - ממש שחור. עיניים ירוקות, לא גדולות
ממש... כאלה שחודרות עמוק - עמוק לתוכך... עור לבן, אבל לא
יותר מדי. זיפים בשולי פניו...
לרגע חשבתי שאיזה אלוהים שם למעלה שלח לי מתנה אחרי היום הקשה
שעברתי...
"מה את צועקת? אני כולה יושב.." פנה אליי הזר.
"מה לעזאזל...?" אמרתי. לא הייתי בטוחה מה לעשות - לצרוח שוב
עד שמישהו יתעורר או לחכות ולנסות להבין.
כמו תמיד, החלטתי לנסות להבין... למה אני כל כך סומכת על
אנשים?
"נעים מאוד, אני דן טיילור, נולדתי באנגליה ועכשיו, בגלל
העבודה של י - אני מטייל בכל העולם.." אמר לי וכמובן לא שכח
להבליט את שמו במבטא אנגלי והושיט לי את ידו ללחיצת יד.
היססתי. אבל כמובן שהושטתי את ידי.
שתקתי. מה אני כבר אגיד לזר, חתיך לא מהעולם הזה שנכנס לבית
שלי, לחדר שלי באמצעות הבזק אור או משהו לא ברור אחר?
"את לא מתכוונת לדבר? אני כבר הצגתי את עצמי, עכשיו תורך." הוא
אמר.
הסתכלתי עליו. לא עניתי. כל העניין היה נראה לי קצת מוזר.
"זה לא מנומס, את יודעת? את האישה ה-1,062 שאני מבקר אצלה
בישראל ואני חייב לציין שכמעט כולכן חסרות נימוס. ומי שלא חסרת
נימוס זה רק כי היא חשבה שהיא בתוך חלום..." הוא אמר לי.
שללתי את האפשרות שזה חלום. רגע, אולי בעצם החלום מנסה לשטות
בי?
אבל הוא כל כך יפה.
אבל... כל כך הרבה נשים? וזה עוד רק בישראל!
"תראה, איך אתה רוצה שאנשים יגיבו לבן אדם שנכנס להם לחדר
באמצע הלילה? נימוסים זה לא ראשון בסדר העדיפויות של הנשים
שאתה מלחיץ ככה באותו רגע. ממש לא."
הוא לא ענה. רק חייך חיוך מעוקם שכבש אותי בשניה וגרם לי לשכוח
את כל השתלשלות האירועים עד לאותו רגע...
"טוב, אז... אני עדן סימן-טוב. אבל, אתה לא סוג של משהו
על-טבעי? אתה לא אמור לדעת את זה?" שאלתי אותו.
"לא... רק נותנים לי כתובות ומיקום של החדר... משם אני צריך
לברר פרטים בעצמי.." הוא אמר לי...
הוא ממיס אותי. ואו. הלוואי ויכלתי לתאר אותו במדויק...
הוא יפה מדי בשביל מילים.
"אז תגיד, מה העניין בדיוק?... מה אתה עושה פה ומי שלח אותך?"
שאלתי. אולי מתוך עניין ואולי בכדי לשמוע את הקול הזה שלו,
הגברי ועם זאת הכל כך מלטף הזה שוב...
"אני נשלחתי מלמעלה. לא מאלוהים או משהו... איתה, בורג קטן
כמוני במערכת, אסור לי לדבר. היא נורא חשאית וקנאית לפרטיות
שלה... אני, כמו שאמרתי לך - דן טיילור, והידוע מבין כל כינויי
הוא - "השטן".." הוא אמר.
נבהלתי לרגע. זה היה מוזר... הוא לא חייך עכשיו. הוא הסתכל בי.

אבל, אפילו לא ברשעות! להפך! בסוג של עצב מוזר כזה... מאין
כמיהה להכרה.
"מה? אלוהים? אלוהים היא בת?" בחרתי להתייחס לנושא אחר... כדי
לא להיתקל בפחד הזה שוב.
"כן, מה - לא ידעת? חשבתי שאת אינטליגנטית... גם יפה וגם אופה
כמו שאומרים אצלכם... חשבתי שתדעי שרק אישה יכולה ליצור עולם
כל כך יפה.
תאמיני לי, אם לא מלא גברים שתלטניים שם למעלה היו מתערבים לה
- גם כל המלחמות האלה שיש פה אצלכם עכשיו, בכלל לא היו.
אלוהים היא בחורה חכמה... רק היא קצת מושפעת מדעות של אחרים,
את יודעת...
היא גם פעם התאהבה באיזה סגן אל אחד שהוא היה ימני נורא קיצוני
והיא הלכה אחרי הרבה מהדעות שלו...
היה בלגן גדול..." הוא אמר.
הייתי די מופתעת...
אבל הייתי חייבת לברר על עניין ה"שטן" הזה...
"די מגניב כל העניין הייתי אומרת. הייתי צריכה לדעת... טוב לא
חשוב עכשיו.
אממ... אמרת שכינוי ידוע שלך זה "השטן". למה התכוונת? " שאלתי.

האמת היא שפחדתי פחד אימים מהתשובה שתבוא.
"שטן נו... את יודעת. זה שכולם מפחדים ממנו. אדום עם קרניים
שחורות! כזה שעושים עליו כתות ומחליטים מה המספרים שלו... אני
חייב להגיד לך שכל עניין ה-666 הזה די אידיוטי, וגם די פסיכוטי
אם חושבים על זה לעומק... טוב, אני לא אתחיל עם פילוסופיה
בגרוש...
בקיצור, אני הוא ה-"שטן" ההוא. אני לא אדום עם להבות בעיניים,
אין לי קרניים... לא אמרת או כתבת 666 כדי לקרוא לי ואני גם לא
טרפתי אותך או הרגתי אותך.." הוא אמר.
כל כך פחדתי שהוא יוסיף את צמד המילים "עד עכשיו" אבל הוא לא
עשה את זה.
אולי זה היופי שלו שסנוור אותי, אבל ללא ספק בטחתי בו...
"טוב, מה אתה יושב שם? בוא לפה.." הצעתי לו לשבת לידי... רציתי
להרגיש אותו איתי. הוא נתן לי תחושת ביטחון כזו...
"אוקיי, זה נכון שאיתך דיברתי קצת יותר מהבנות האחרות, אבל לא
צריך להיסחף.." הוא אמר.
קצת ביאסה אותה התשובה שלו... קצת? מלא. מה הקטע שלו? בשביל מה
הוא כאן בכלל?
הוא ראה את האכזבה בעיניים שלי...
"אפשר... אפשר לגעת בך? לראות שהיד של לא תעבור לצד השני? שאתה
לא רוח כזו?"
שאלתי בחוסר ביטחון מוחלט.
הוא היסס... לא היה בטוח כל כך. הוא קם מהפוף ההוא ועלה למיטה
שלי... התיישב ממש על ידי.
הוא בטח שמע את הפעימות לב שלי שהיו כבר כל כך חזקות, כל כך
מהירות.
הוא תפס יד אחת שלי וסגר עליה עם שתי ידיו...
מגע יד מחוספס... נעים, עוטף. מגע חם כזה, אנושי.
"כן... אני חי. את יודעת, כזה שלא מת אף פעם - בן אלמוות...
ככה זה... את יודעת כמה שנים אני כבר עובד בתור שטן?" הוא שאל.

האמת שלא ידעתי. נבהלתי קצת מכל הרעיון... בן אלמוות.
חשבתי שרק בספרים הם יכולים להיות.
"מאות אלפי שנה... מאות אלפי שנה אני עובד. סתם. אבל אני עובד
כבר לפחות מאה שנה. כל 300 שנה אלוהים רוצה לשנות ל"שטן" חדש.
היא עושה את זה לפי מצב רוח... השטן שלפני היה יצור כזה קצת
מעוות. התפקיד שלו היה להפחיד אנשים שפועלים לא לפי החוקים...

התפקיד שלי הוא שונה בגלל שיש אופנה כזו של פסיכולוגים -
סוציולוגים ומאמנים אישיים וכאלה. אני אמור לגרום לאנשים שעשו
משהו רע שזה לא בסדר בדרך טיפולית פסיכולוגית." הוא אמר... כבר
הספקתי להתבלבל.
"רגע, אז מה בעצם עשיתי רע?" שאלתי בעצבנות... ידיי עוד נתונות
לשליטת ידיו...
"רע? מה את כבר יכולה לעשות רע?" ליטף לי את היד והמשיך "פשוט
היום זרקת איזה מישהו שהיית איתו פעם אחת. ושם למעלה דואגים
שתידרדרי... כי בחורה ששוכבת פעם אחת עם מישהו חייבת להרגיש
אליו משהו.."
כל כך לא הסכמתי. וגם קצת נעלבתי למען האמת. למה אסור לי סקס
רק לשם ההנאה? כי אני בחורה?
אבל המגע שלו הזכיר לי שהוא בצד שלי.
"אבל אני חושב שזה מיותר כל העניין, אז אני אדבר איתם ואגיד
להם שבעידן המודרני מנסים לקיים שוויון בין המינים ולכן גם
בנות צריכות ליהנות מסקס ללא מחויבות."
זה אומר שהוא לא יחזור? לא הייתי בטוחה... היד שלי עדיין הייתה
בתוך שלו... מתענגת מהרוך...
"דן, זה אומר... זה אומר שאני לא אראה אותך יותר?" שאלתי.
חוששת... לא רוצה, לא מוכנה לשמוע תשובה שלילית.
מסתכלת לו עמוק בתוך העיניים הירוקות האלה...
"אני כבר לא יודע" ענה לי דן
מתקרבת אליו אפילו יותר, הוא מתקרב גם כן... מקרב את ראשו יותר
ויותר לכיווני מצמיד את השפתיים שלו לשלי, בלי לחשוב כמעט. הן
צמודות... חיכיתי לרגע שהן יתחילו להתערבב האחת בשניה...
ובשניה זה קרה. כאילו משום מקום.
זה המשיך... וזה הרגיש כמו נצח.
הפעם, בניגוד לשאר הפעמים, הרגשתי שהיה את זה, את הניצוץ ההוא
שתמיד רציתי להרגיש.
הוא הוציא את ידי מבין ידיו ועבר ללטף את כתפיי...
הוריד את כתפיות הבייבי דול מהן... פשט את כולו מעליי...
הוריד ממני את התחתון ההוא, האדום ההוא וזרק אותו לרצפה...
את המקטורן ההוא שהוא לבש הורדתי ממנו... ואז חולצת הכפתורים
ההיא... פתחתי כפתור אחרי כפתור... את הגופייה שהייתה מתחת הוא
כבר הוריד לבד...
כמה שכבות מיותרות צריך כדי להיות מכובד.
פתחתי חגורתו, והעפתי אותה אל הרצפה, תוך שהוא מנשק את
צווארי... פתחתי את כפתורי מכנסיו, הפשלתי אותם לכיוון מטה, הם
נפלו מהמיטה... הוריד בעצמו את תחתון הבוקסר שהיה מונח על
איבריו הכי המוצנעים.
נשכבתי, והוא עליי... לא מפסיק לרגע את האינטראקציה בינינו...
לא נותן לשפתיו, לידיו ולא לרגליו מנוחה ולו לרגע.
מאותו רגע אני זוכרת רק ערבוב תחושות ושכרון חושים...
כאילו שהיינו על איזה טריפ מוצלח מאוד...


אחרי שכל הטירוף נרגע, נרדמנו. האחת בזרועותיו של האחר.
התעוררנו שנינו, לשניה. הבטנו בעיניים... ושנינו ידענו.
אהבה.
הרגשתי את זה.
תמיד ידעתי שהאהבה שלי תבוא.
אבל לא שיערתי שזו תהיה צורתה, שזו תהיה תחושתה.
אהבה? למה לא אהבתי קודם אם זה כל כך נפלא?
עכשיו, באמת הרגשתי. וידעתי שגם הוא... מהרגע הראשון שהוא
החזיק בידיי...
אבל - לאן זה יוביל? לאן זה ייקח?
איך זה יקרה בכלל?
בשניה הרגשתי איך הכל מתנפץ לי בראש.
זה הרי לא באמת יכול לקרות.
אבל... אני כל כך עייפה עכשיו.
אני אתעסק עם זה בבוקר...
נרדמנו שנינו שוב.

בוקר... הבוקר הראשון שבו הרגשתי שהציפורים מצייצות לי, ושיש
קרן שמש שעושה את כל דרכה במיוחד אליי.
ראיתי את דן לידי... הרגשתי כל כך בטוחה.
החזרתי את הבייבי דול לגופי, הלכתי לי לשטוף פנים ולצחצח
שיניים...
נכנסתי חזרה לחדר.
הוא פקח עיניים לאט, ראה אותי שם וחייך... הוא קם, נישק אותי
והלך לכיוון השירותים.
הלכתי לסלון והכנתי ארוחת בוקר קטנה... כשחזר מהשירותים רענן
יותר עזר לי קצת...
הייתה לי הרגשה כל כך נכונה. כל כך טובה.
ישבנו ואכלנו לנו בצורה הכי שלווה והכי יפה שהייתה לי בחיים.

פתאום, בשניה, כל השלווה התפוררה, כל היופי נעכר וכל הביטחון
התערער...
העולם שלי נפל עלי בשניה.
הבזק זריז של אור ופתאום -
דן לא היה שם.


זו הייתה התקופה הכי קשה בחיי.
ימים על גבי ימים בדקתי מה הייתה הבעיה... לילות שלמים חיכיתי
באותה תנוחה לאותו הבזק אור שיבוא ויחזור.
ניסיתי לכתוב עשרות אלפי פעמים 666, לצעוק 666... כמעט שכבר
הצטרפתי לאיזו כת... הרי, דן שלי הוא שטן... ורציתי אותו בחזרה
בכל דרך.
כל האהבה שלי אליו הפכה לאוקיינוס של מלנכוליה.
ישבתי, חשבתי וניסיתי לפענח למה. למה לעזאזל הוא לא איתי
עכשיו... הרי, גם הוא אהב.

פתאום הבנתי. איזו מטומטמת הייתי. דן... דן אמר שהוא בעצם...
שהוא בעצם ה"שטן".
כששאלתי למה הוא פה, על מה יש להעניש אותי הוא אמר משהו על זה
שהייתי עם בחור אחד וזרקתי אותו.
הבנתי.
הם לא מפחדים שאני אתדרדר.
פשוט, אני כנראה פגעתי בבחור ההוא שבא אליי וניסה לבקש שנהיה
ביחד ליותר מפעם אחת.
ובתור לקח "טיפולי-פסיכולוגי" הם שלחו את השטן בתחפושת של אהבה
היישר אליי...
כדי שאני אלמד.
הדמעות שטפו את כל כולי...
"אני בן אדם חסר תועלת. חסר אהבה. חסר כל רגש. איך יכלתי לעשות
את זה לבחור ההוא?
הבן זונה הזה כנראה באמת אהב אותי. האהבה הזו זה חתיכת סם ממכר
ומיותר.
אלוהים! תעשי שהוא יסלח לי. אני באמת לא התכוונתי. אם רק הייתי
יודעת מה זו אהבה אז.."
התפללתי לשמיים.

הבזק מהיר של אור...

זה לא היה דן.
אלה בחור אחר, עורו אדום עז, וקרניים שחורות על ראשו. בעל
עיניים ירוקות ועמוקות.
"היי... עדן, נכון?" שאל
"כן, עדן." עניתי.
הוא החזיק בידו פתק מקופל ל-4 , הושיט לי את הפתק ולחש לי -
"זה מדן"...
ברגע שנגעתי בפתק, האיש בעל החזות השטנית בשניה הפך להיות דן,
והפתק התפורר.
זה היה קצת מוזר... אולי הכי מוזר שקרה עד עכשיו.
"דן!" צעקתי בהתלהבות.
הוא חייך חיוך גדול ואמר - "אני באמת אוהב אותך... אני.."
סתמתי את פיו עם נשיקה... הנשיקה ההיא שכבר כל כך הרבה זמן כבר
כל כך הייתי צריכה.
"אין לך מושג כמה צעקות חטפתי בגללך שם למעלה... אבל גם זכיתי
לדבר עם אלוהים, פעם ראשונה שאני, הבורג הקטן ההוא מהמערכת
דיברתי עם אלוהים... אולם רק למטרות נזיפה, אבל זה גם היה
משהו.." הוא אמר... ספק מנשק ספק מדבר...
התנתקתי ממנו לשניה ושאלתי - "לאן הלכת? לאן ברחת? הייתי צריכה
אותך איתי.."
"את זוכרת שהגעת למסקנה שהייתי פה כדי ללמד אותך לקח על זה
שפגעת בהוא שהיה מאוהב בך?" הוא שאל, הנהנתי, והוא המשיך - "
אז צדקת. זו באמת הייתה המטרה.
אבל אסור היה לי בשום אופן לקיים איתך קשר כזה... הייתי צריך
רק לדבר איתך... אפילו לא לשבת איתך במיטה ביחד. ובטח ובטח שלא
לשכב איתך. ועוד יותר בטח ובטח אסור היה לי להתאהב בך.."
הסתכלתי עליו... חייכתי... והוא חייך את החיוך המעוקם שלו שכל
כך עשה לי את זה מלכתחילה.
"דן... אני אוהבת אותך. באמת. אוהבת - אוהבת.." אמרתי לו בטון
של ילדה מאוהבת...
"מתוקה שלי, יפה שלי, מדהימה שלי... אין לך מושג מה אני מרגיש.
את צריכה להיות בתוך הבטן שלי כדי לקלוט את כמות הפרפרים
שמרחפים להם שם כשאת נמצאת... אז צריכה להיות עורק בלב שלי כדי
להרגיש איך הוא דופק מהר וחזק כשאני לידך.
אני אוהב אותך."
הרגשתי ש"אבל" מתקרב.
חיכיתי שתי שניות ו...
הוא לא הגיע...
לא היה שום "אבל" אחר כך.
נישקתי אותו...
הלכנו לבית שלי...
אולי שלי, אולי... שלנו..:)