רק התחלתי לעבוד על סיום לאחד מסיפורי, כשקול מוכר הסיח את
דעתי.
"מיכה..."
"אני עסוק."
הוא תופס בכיסא שלי ומסובב אותי עם הפנים אליו.
"מה הפעם?" אני שואל בקוצר רוח, אבל מיד מבחין בהבעה הרצינית
ואולי אף כועסת על פניו.
"מי זה fantasia blue?"
"מה, על מה אתה מדבר?"
"על אחד שאתה מתכתב איתו במייל, נפגש מאחורי הגב שלי
ומזדיין."
"פרצת למייל שלי?" עכשיו גם אני התחלתי לכעוס.
"זה לא פשע לגלות שהחבר שלך בוגד בך!" הרים את קולו. הרגשתי
שנקלעתי לעסק ביש ועכשיו עומד להתחיל עוד התקף היסטריה וסצנת
קינאה שבה אצטרך לקחת חלק פעיל.
נאנחתי בכבדות, מרגיש משקל בלתי נראה הלוחץ על כתפיי. 'מה
עשיתי שזה מגיע לי?' שאלתי את עצמי.
"שחר, תן לי שתי דקות ואני אסביר לך הכל."
"אתה זורק אותי?"
"אם לא תסתום, אז זה בדיוק מה שיקרה." הרגשתי שסבלנותי פוקעת
וניסיתי לגרום לו להירגע, אבל השגתי רק את התוצאה ההפוכה.
"אז אתה כן מזדיין איתו ורוצה לזרוק אותי לכלבים? רק חיכית
לרגע שבו אני אגלה את הקשר שלך עם הבן זונה הזה. מה, אני לא
מספיק טוב עבורך? אני לא מספק אותך?"
"תפסיק כבר לדבר שטויות." קטעתי את דבריו, לא רציתי לשמוע מה
עוד המוח שלו עלול להמציא. "אתה בכלל שומע את עצמך? אין לי
כלום עם הבנאדם הזה. אפילו לא דיברנו בטלפון ובטח שלא נפגשנו.
אין לי אף אחד אחר חוץ ממך ותפסיק לקנא, כי זה מתחיל לעצבן
אותי."
"מיכה, אתה לא אוהב אותי יותר?" שאל ביבבה.
"בטח שכן." אני מושך אותו אלי ומושיב על ברכי. "אתה הבנאדם
שהכי טוב לי איתו, אבל אתה מקשה עלי עם כל הסצנות האלה. זה
מעייף אותי ומייסר אותך."
"אתה לא יכול למנוע ממני לאהוב אותך. ומי שלא אוהב - לא מקנא."
השתררה דממה מעיקה והרגשתי שדבריו גרמו לו לחשוב על משהו, אבל
מכיוון שאף פעם לא הצלחתי להיכנס לראש שלו, גם הפעם לא ידעתי
על מה הוא חושב. יכולתי רק להרגיש את התחת שלו ממש על הזין שלי
וזה התחיל לגרות אותי.
"אתה לא מקנא אף פעם..." פלט לפתע וקם.
הוא הביט בי במבט מאשים ואני התחלתי להבין למה הוא חותר.
הרגשתי איך חלק ממני מנסה למצוא דרך להעלם מהחדר ברגע זה.
"שחר..." שמעתי נימת תחינה בקולי. לא הצלחתי להגיד יותר מזה.
החפצים העפים לכל עבר הבריחו אותי מחוץ לחדר. סגרתי את הדלת
אחרי ולא אפשרתי לו לצאת, אבל אפילו מבעד הדלת הסגורה יכולתי
לשמוע את צרחותיו. לאחר מספר דקות שמעתי משהו כבד נופל על
הרצפה ואז משהו אחר נחבט והתנפץ. נבהלתי, חשבתי שהחבר הפזיז
שלי עלול לפגוע בעצמו. פתחתי את הדלת וראיתי את שחר עם המקלדת
בידיו, עומד מעל למסך מחשב מנופץ וקופסת המחשב פתוחה ומרוסקת
מבפנים על-ידי המקלדת שהחזיק. ליבי החסיר פעימה.
הוא הרים אלי את מבטו מלא החרטה.
"אני מצטער, לא התכוונתי." יבב.
התקדמתי לעבר גופו של המחשב האהוב שלי, מחפש בו סימני חיים.
רכנתי והבטתי פנימה בחרדה, מנסה לראות האם נותר בו איבר שלם.
לא, אין כל תקווה, הדיסק הקשיח שבור לשניים וכל החומר אבוד. כל
הסיפורים שעמלתי עליהם במשך שנים הלכו לעולמם.
"רוצח!" שמעתי את עצמי צועק עליו. "איך יכולת להרוג לי את
המחשב? כל הכתיבה שלי הלכה לעזאזל! אתה מבין מה זה אומר?!"
תפשתי בו וניערתי חזק.
ראיתי אותו מחוויר מפחד.
"מיכאל, בבקשה, אני באמת מצטער."
"מה זה יעזרו לי עכשיו ההתנצלויות שלך." עזבתי אותו והסתובבתי
אל הגרוטאה שפעם הייתה המחשב שלי. "אתה תארוז לבד או שלעזור
לך?"
הוא שתק, ידעתי שהוא עדיין בהלם. האקס שלי פרץ בבכי ורץ לחדר
השינה, שפעם היה של שנינו, בשביל לארוז את חפציו. לא זעתי
ממקומי עד ששמעתי את טריקת דלת הכניסה כשיצא מהבית.
פקחתי את עיניי. אצבעותיי מונחות על המקלדת, מולי עומד המסך
שממנו ניתכים עלי הכוכבים של שומר המסך וקולו החדגוני של המחשב
מגיע לאוזני. 'שחר' מגיעה המחשבה אל מוחי.
"חלמתי את כל זה? או ש... זה כבר לא משנה."
אני תופש את העכבר ומגרש את שומר המסך. לנגד עיניי הופיע הדף
החלק של תוכנת ה-Word. הפעלתי מחדש את המדיה פלייר וחשבתי
לעצמי 'גם אם לא חלמתי, מה זה חשוב. הרי עכשיו יש לי נושא
לסיפור.'
אני יושב מול המחשב ואצבעותיי מטיילות על המקלדת במהירות בזמן
שהרעיונות עוברים מהראש אל המסך. ובצד האחר של מוחי מנקרת
המחשבה, שאני בעקשנות מנסה להתעלם ממנה. 'שחר, איפה אתה?'
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.