שבוע שלם אני מכין את עצמי.
הופעה של אחת הלהקות האהובות עליי, בהחלט יכולה לשפר לי את
המצב רוח!
הדיכאון המתמשך שאני נמצא בו בתקופה האחרונה הינו חלק אינטגרלי
בחיים שלי.
אדרבא, דיכאונות הם ללא ספק אחד מעמודי התווך במירוץ החיים
האלו.
לדעתי, אנשים שלא נכנסים לדיכאונות הם או חסרי רגש לחלוטין או
אדישים ולא מודעים לעצמם ולעולם.
לכן אין לי שום בעיה עם הדיכאון שלי, אני שמח שאני כזה.
ובכל זאת, לא כיף להיות מדוכא, וידעתי שההופעה בהחלט יכולה
להכניס אותי לאווירה המתאימה.
מודה, גם הסמים, אבל זה כבר נהפך לעניין של מה בכך.

הגיע יום ההופעה. הרוח החזקה והקור לא ממש הפריעו לי באותו
יום, להיפך.
אחרי 3 ראש בבית כל אחד וג'וינט משותף, יצאנו אני ויוני לדרכנו
מצויידים בבגדים חמים וכמה פייסלים למצב רוח, ועלינו על
האופנוע.
אין ספק, אופנוע, לא בחירה כל כך חכמה במצבנו, אבל כל סטלן
מתקדם יודע, שזה רק עוד שלב בהבנה הקוסמית של הגאנג'ה.

החנינו את האופנוע, הורדנו מעילים, הג'וינטים נכנסו בלמטה של
התחתונים ונעמדנו בתור.
למזלנו את הכרטיס, שאגב עלה 140 שקל ואם היית יודע שסך ההוצאות
שלי כל הערב יסתכם בלפחות פי 2 ספק אם הייתי בא, כבר רכשנו
מבעוד מועד.
אחרי בדיקה קטנה בכניסה למתחם, נתקלנו בתור ענק לכניסה, שכמובן
כפי ששיארתי, הייתה רק עוד תחנת הביניים מיותרת בדרך המייגעת
לאולם.
נדחקנו כמו ישראלים טובים ונחושים לקדמת התור, הוצאנו את כל
הדברים מהכיסים, דבר שהיה מאוד לא פשוט כמו שזה נשמע ונאלצתי
לעמוד איתם ביד 10 דק.
באותו רגע החלטתי שאני מתחיל ללכת עם תיק, לא איכפת לי שאני
אראה כמו גאי,  אני לא יכול יותר עם כיסים מפוצצים.
(שלא תבינו לא נכון, אני לא עצלן, פשוט לסטלנים יש מצרכים רבים
שקשה לאחסן בכיסים.)
נכנסנו פנימה, טוב לא באמת פנימה, היינו צריכים לחכות עוד 20
דק בתור שתוכנן בצורה האפשרית הגרועה ביותר, כאילו המארגנים
אמרו לעצמם," למה לעשות תור פשוט כשאפשר לחרפן את הקהל עד שהם
ייכנסו".
נו שויין, נכנסנו, השעה הייתה 22:00 שעתיים אחרי פתיחת שערים
וכמובן שאין שום זכר ללהקה.
שעה נוספת של דיבורים מיותרים וכמה זמרים לא כל כך כשרוניים
שמחיאות הכפיים היחידות לעברם היו כאשר צעקו את שם הלהקה
האמיתית.
הגיע הרגע המיוחל, התחילה ההופעה.
אכן טירוף חושים, הייתי מבסוט.. אילו רק ידעתי מה הולך ליפול
עליי...

פגשנו כמה חברים במתחם ושמנו את פעמינו למצוא "מיקום טוב" כמו
שיובל הגדיר, ולמרות שאני לא חסיד של הידחפויות זרמתי עם
הג'מע.
התמקמנו במרחק לא רע מהלהקה, ולמרות עודף חסר תקדים של ילדודס
( מאיפה הם יודעים מה זה שב"ק?) שמסביבי וריח הזיעה החריף
(הצביעו  בעד החוק הקורא לדיאורדורנט לכל נפש לסל התרופות)
שהיה באוויר, הייתי במצב רוח מרומם, בכל זאת, לא כל יום הופעה
של השב"ק.
אני בקושי רואה את הלהקה ( אין מה לעשות, לנמוכים יותר קשה
בחיים), אבל נהנה מכל רגע.
כבר ירדנו לגופיות מהחום האדיר שמילא את האולם, אבל החלק החם
באמת של הערב היה עוד לפניי.
וכך בין העפת ידיים לשמיים מקיפוץ בין חבר לחבר, העיניים שלי
מצטלבות איתה.

תחילה לא הייתי כל כך במצב רוח לגשת אליה ( בכל זאת לא שילמתי
140 שקל למצוא בחורה, את זה אני יכול להשיג בכל רחוב בת"א),
אבל המבטים לא פסקו.


היא נשברה ראשונה..


פה אני חייב לעצור ולהסביר משהו.
בשנה האחרונה עברתי תהליך פנימי לא פשוט אבל מאוד מפכח, ומהלכו
די נמנעתי ממגע עם נשים או כמו שהחברים שלי אומרים, הצמחתי את
קרום הבתולין שלי חזרה.

אני מרגיש נגיעה קלה על הכתף, דבר שלא קל להרגיש תחת כל
הדחיפות והקפיצות.
אני מסתובב ורואה בחורה נמוכת קומה עם עיניים חתוליות גדולות
ונקודת חן מזמינה בטירוף בקצה העליון השמאלי של השפה.
"היי!"
אני ממשיך לבחון תוך כדי פליטת "מה שלומך?" במבטא של מבוכה.
ראיתי שמתחת לחצאית הארוכה והסוודר הכפול מסתתר גוף של מיני
דוגמנית.
"בסדר.. אתה מתוק."
וואו, אני נראה לי נמס, איזה מבט חודר, לא היו לי מילים.. ממתי
זה קורה לי?!
"למה אני מתוק?"
"אתה נראה טעים.."

זה בלי ספק רגע מאוד מבלבל מבחינת התודעה שלי.
איך שאני רואה את זה יש 3 דברים ששולטים בהחלטות של גבר: הראש,
הלב והזין.
הראש מתפקד במצבי לחץ ורקיחת מזימות וכו'
הלב מתפקד על חברות קשרים חמלה וכו'
והזין.. הזין פשוט תופס שליטה מוחלטת כל פעם שהוא חושב
להתערב.
כך שהראש והלב טובים ונחמדים, אך כשהבחור מלמטה מצטרף למשחק,
זה נוק אווט בסיבוב הראשון.
מעטים הם היכולים לנצח את הזין עם הראש או הלב, בדר"כ קוראים
להם נשואים וגם אז רק כלפי חוץ.

התקרבתי אליה קצת.. ואני הרי מטבעי בחור לבבי ואוהב מגע, ולא
היה נראה לי מוזר שהיד שלי כבר הלכה לכיוון הכתף שלה.
היא לעומת זאת, לא כל כך, ובתנועה חדה, החזירה אחורה את ידה
בכזאת מהירות שלא הייתה מביישת מתאגרף מקצועי.

"מה את נבהלת?"
"הממ.. אני שומרת נגיעה.."
"מה את אומרת... "
את המשפט הבא שיצא לי מהפה, ניסיתי לשחזר בראש כמה פעמים ובכל
אחת מהן זה היה נשמע לי מטומטם לחלוטין, אבל זה עבד..

"אז איך את מזדיינת?"

שתיקה...

ידעתי שהרסתי את זה.. כזה מטומטם.. טוב מה זה משנה היא גם ככה
דתייה.
"אני לא... "חיוך קטן עלה על שפתיה.
מבט קצר והפנתי את הראש לכיוון ההופעה.
ואז אני מרגיש נשיפה קלה באוזן ( אוזן אצלי זה חצי מוות קליני,
זה מנטרל אותי לחלוטין) ולחישה שבאה מיד אחרי עם המילים: "אסור
לשכב, מותר למצוץ."

את מה שקרה אחרי זה אני אחסוך לטובת קוראינו התמימים והרכים, (
למרות שבכל מקרה אם קראתם את זה והזדהתם, אז כנראה אתם גם ככה
כבר דפוקים).

חזרתי לחברים, ההדרן בדיוק עולה.
"איפה היית יגזור? הפסדת הכל..."
"כן אחי לא הרגשתי טוב כל כך, הייתי צריך לנוח".. זה לא היה
המקום לפתוח את הנושא
אבל הרגשתי בן זונה!!!!

מי היה מאמין שאני אחזיר לעצמי את קרום הבתולין המחודש שלי עם
חרדית בהופעה של השב"ק?!

השעה עכשיו 4 בבוקר, אני כבר בבית במיטה עם קוקי ובני ושוקע
במחשבות.
הדיכאון עוד יחזור לי. והיציאות לא יעשו יותר תכופות.
אבל בלי חוויות, בלי זיכרון, הדיכאון הזה.. לא היה נשאר רק
דיכאון.