"אבל אתה לא יכול לעשות לי את זה!!!" היא ירתה לעברי, אוחזת
בואזה מתוצרת פולין, מאיימת לנפץ אותה על רצפת החדר. לא שהחפץ
חסר הערך הזה יחסר לי מי יודע מה... אמא קצת תתרגז אולי, כי
אחרי הכל זה באמת היה של סבתא רינה. אבל לסבתא רינה היה שכל
להביא את זה דווקא לי. היא לא פעלה כך סתם. היא הרי ידעה שביום
מן הימים לא תהיה יותר ואזה, כל עוד היא אצלי בדירה. כנראה
שהיא פשוט רצתה להפטר מזה.
"לאוסטרליה? דווקא לאוסטרליה??" שרון הייתה היסטרית, אבל אני
נשארתי ישוב על הכורסא החומה והמרופטת ושמרתי על קור רוח. "נו,
את יודעת, טיול אחרי הצבא, כולם עושים את זה... יש כאלה
שנוסעים לחפש את עצמם בהודו... או בדרום אמריקה... אבל אני,
סמים זה לא הקטע שלי... אני באמת מעדיף לראות עולם..." -"לראות
עולם הא? אולי אתה מתכוון לראות שדיים של איזה בלונדינית
אוסטרלית!" בחיי שלא חשבתי שהיא תיקח את זה כל כך קשה... כבר
הרבה זמן שאני מתכנן את הטיול הזה. למען האמת, אפילו עוד לפני
שהתגייסתי. "שרון, באמת שאין לי שום אינטרסים כאלה... אני לא
מבין למה את לוקחת את זה כל כך קשה..." ניסיתי לשמור על קור
רוח, בעוד היא עדיין אוחזת בואזה הפולנית המגוחכת הזאת, כאילו
היא איזו בת ערובה... - "למה אני לוקחת את זה כל כך קשה?? ערן!
אתה אמור לדעת למה!".. והנה קרה הדבר שאליו התפללתי בלבי שלא
יקרה - הנוזל המלוח הדרמתי הזה פורץ מזוויות עיניה. שיט. מה
עושים. "באמת לא ציפיתי שתשכח, ערן..." היא גימגמה מעבר
לדמעות.
מזגתי לה כוס מים קרים מהקנקן שעמד על השולחן מולי, מנסה
להראות אדיש אך מתחשב עד כמה שאפשר. "קחי שרון, תנסי להרגע...
" - "לך להזדיין!" היא העיפה בתנועה חדה את הכוס על הריצפה וזו
התנפצה לשברים כל כך קטנים שבמשך שבועות אחר כך המשכתי לדרוך
עליהם ולהפצע.
"שרון, בבקשה תלכי מפה. את בטח במחזור או משהו... לכי הביתה...
תרגעי, ודברי איתי אחר כך... אני באמת לא מבין למה כל הבלאגן
הזה עכשיו..."   למזלי היא אפילו לא הגיבה, ויצאה בטריקת דלת.
שכחה את התיק שלה. אף פעם לא הבנתי תיקים של בנות. מה הן
סוחבות שם? כל מה שצריך זה כיס מספיק גדול בשביל ארנק שבמילא
ריק מכסף ויש בו רק תעודת זהות ורשיון נהיגה. ועוד כיס לפלאפון
אם ממש רוצים. עברו כבר כמה ימים ושרון לא התקשרה, לא חזרה
לקחת את התיק ששכחה, על אף שהשארתי לה מספיק הודעות בכל אמצעי
תקשורת אפשרי. אם היה ניתן הייתי אפילו משדר לה גלי מידע דרך
המיקרוגל. הספקות הרגו אותי והייתי חייב לגלות אחת ולתמיד מה
יש לה בתיק, ובין השאר לפתור את אחת השאלות שמאז ומתמיד הטרידה
אותי בנוגע למין השני - מה הן סוחבות שם?
לא נעים לחטט... אבל אולי בכל זאת... התחלתי לפתוח באיטיות את
הריצ'רצ' כאילו מישהו עוקב אחריי ואסור שישמע. הטלפון צלצל
והקפיץ לי את הלב לשמיים. "ערנוצ'קה! חמוד שלי! לא התקשרת כבר
שבועיים!" אמא. "היי אמא מה שלומך?" ניסיתי להשמע רגוע ומאופק
אף על פי שידעתי שלא יעברו מספר שניות עד שהפיוזים שלי יזנקו
אל-על. ככה זה תמיד עם אמא שלי. מהפולניות האגדתיות, בדיוק כמו
בבדיחות שמספרים עליהן. תמיד תדאג בכל הקשור אליי ותהפוך עכבר
להר. "ככה... אתה יודע, סוחבים... הגב שלי פשוט הורג אותי ואבא
שלך החליט לשגע אותי לגמרי... מוצא לעצמו כל פעם צעצוע חדש
להתעסק איתו... קנה לעצמו איזו מקדחה משוכללת... רק פתח את
הקופסא ושכח ממני לגמרי! אבל אתה יודע... הכל יהיה טוב יותר
ברגע שאני אראה אותך... אז מתי באמת אתה בא הביתה בן שלי?"
-"אמא, אל תשחקי לי על המצפון... את יודעת שאני עסוק פה
בעבודה.. השעות האלה באמת חשובות לי... אני צריך כל אגורה, כדי
שיהיה לי מספיק כסף לאוסטרליה..." - " אוסטרליה? שוב הרעיון
הטיפשי הזה? למה, כי כולם נוסעים? ואם כולם יקפצו מהגג?" - "אז
גם אני אקפוץ... לא רוצה להשאר מאחור לבד..!" -"אויש! כמה
שטויות אתה מדבר! אל תגיד לי דברים כאלה!" - "אמא, עכשיו
ברצינות, אני צריך את החופש הזה... לנשום קצת אויר אחר, לשמוע
שפה אחרת.. לראות מראות אחרים..." -" אתה יכול לטייל גם בצפון!
עכשיו נורא יפה, ולא כל כך חם... אני יכולה לדבר עם סיגלית
שתסדר לך איזה צימר בקיבוץ שלה..." -" אמא, הייתי כבר מיליון
פעם בקיבוץ הזה שלה... וגם בצפון.. וגם בשאר חלקי הארץ! הארץ
קטנה מידי, אני רוצה קצת להרחיב את האופקים שלי... למה תמיד יש
לך בעיה עם כל החלטה שאני עושה?" הנה, האישה הצליחה להזניק לי
את הפיוז. שתיקה בצד השני של הטלפון. -"אמא?.. " שתיקה. "אמא
נו... " -" אני מצטערת, אתה צודק. לא, זה לא בסדר מצידי לדאוג
כל כך לבן שלי... ואני בסך הכל, כל מה שאני רוצה זה לראות
אותך..." שוב היא מנסה אותי. מנסה לפעול לי על הרגש. "אמא, אני
לא כועס... את יודעת שאני אוהב אותך... את רק צריכה לדעת
להרפות קצת לפעמים. אני ילד גדול..." -" ילד גדול וחכם שלי...
באמת שאני מתגעגעת.. לא מספיק אתה רחוק מהבית, אתה צריך להרחיק
עוד יותר? עד אוסטרליה?" -"טוב, אמא, עזבי את זה עכשיו.. אנחנו
נדבר על זה כשאני אבוא הביתה... אני חושב ביום שישי... " -
"אה! נהדר! הנה, כבר עשית אותי מאושרת! אני אכין לך עוף בקולה
ואת הפשטידת בצל שאתה כל כך אוהב! ויש לי קצת זמן פנוי אז אולי
אפילו תהיה לי עוגת תפוחים מהמתכון שגזרתי מהעיתון... "
אלוהים. האם טעיתי? היא לא תפסיק לדבר על זה עכשיו.
"ערנצ'י, אולי תביא איתך את שרון לארוחת שישי? אתה כל הזמן
מדבר עליה ואנחנו אפילו לא ראינו אותה פעם אחת! מה שלומה
באמת?" - "אמממ... היא בסדר. היה לנו ריב קטן, אבל זה סתם משהו
טיפשי... אני אשאל אותה, אבל אל תבני על זה..." - "כבר רבתם?
זה לא כל כך טוב... תגיד לה שתתקשר אליי ואני כבר אדבר איתה
ואסדר הכל..." הו שלום גברת מירה רווה. ממתי היא נהיתה גם
מטפלת בענייני זוגיות? כדאי שאני אסיים את השיחה הזאת לפני
שאני ממש אתעצבן. "אל תדאגי אמא, זה ממש משהו קטן, אני אפתור
את זה לבד כבר... אני באמת חייב ללכת עכשיו..." -"טוב מתוקי,
שיהיה לך ערב טוב! נשיקות גם מאבא..." -"תמסרי לו ד"ש... נראה
ביום שישי... ביי אמא".
אח, איזה שקט. איזו אישה מתישה היא יכולה להיות לפעמים. וזה
עוד רק דרך הטלפון. אבל אין מה לעשות, היא אמא. ואני תמיד אוהב
אותה... וכמובן שהיא מכינה אוכל פשוט מדהים.
עכשיו כשנהיה שקט סוף סוף, התיק ניצב למולי פתוח. אכן, הפלאפון
שלה שם... כבר נכבה. כנראה נגמרה הסוללה. ארנק עם כסף, כרטיס
אשראי, רשיון נהיגה וכמה תמונות עם החברות הכי טובות, וכמובן
תמונה שלי. נרתיק קטן עם טמפונים... גלולות... תיק איפור
קטן... חבילת טישו... טיפות עיניים... ו...
שני כרטיסי טיסה לדרום אפריקה. נחיתה ביוהנסבורג ב-13/10 בשעה
14:00. איך יכולתי לשכוח.
שרון נולדה בדרום אפריקה. אבא שלה היה חקלאי ואמה הייתה מורה
להיסטוריה בבית הספר המקומי. כשהייתה בת שנתיים אביה נפצע
בתאונת עבודה בזמן שעבד בשדה. הוא נשאר נכה בפלג גופו התחתון.
מהמותניים למטה. אחרי שנה הוא עבר ניתוח ולאחר זמן מה נפטר.
אמא שלה לקחה אותה והן עלו לארץ.
מאז שהכרתי את שרון, לפני מספר חודשים, היא רק דיברה על החלום
שלה לחזור לדרום אפריקה ולבקר בבית ילדותה שלא הייתה בו מאז
גיל שלוש. בשנים האחרונות היא יצרה קשר עם סבא שלה שעדיין חי
שם. אך אף על פי שידעתי כבר זמן רב שזהו חלום חייה, לא היה לי
מושג שהיא קנתה כרטיסים לחודש הבא. ולא תיארתי לעצמי שאחד מהם
יהיה רשום על שמי. פתאום הבנתי למה נעלבה. אולי היא סיפרה לי
על זה ובאותו רגע לא הקשבתי? כמו הרגעים האלה שאתה עסוק בהרכבה
או התקנה של משהו מסובך, ומישהו בא ומספר לך משהו חשוב, ואתה
מהנהן אבל בעצם לא נקלטה אצלך בראש אפילו לא מילה אחת ממה שהוא
אמר. אולי זה מה שקרה. אבל בכל זאת, לא זכור לי מקרה שכזה, וגם
אם היה, הייתי מפנה את כל תשומת הלב למה שאמרה, כי אני יודע
שזה נושא שחשוב לה מאוד.
מעכשיו נהייתי עסוק אך ורק בשאלה איך אני אתקן את המצב. ואיך
אשיג אותה אחרי ימים שלא הצלחתי ליצור איתה שום קשר. התחילו
לרוץ לי סרטים בראש, אולי משהו קרה לה אחרי שיצאה נסערת כל כך
מהדירה שלי. ואיך הסתדרה כמעט שבוע בלי הארנק שלה? מוזר שלא
יצרה קשר, גם אם כעסה.
הדאגה אכלה אותי מבפנים. השעה נהייתה כבר מאוחרת, קרוב לעשר
וחצי בלילה. ניסיתי שוב את המספר בדירה שלה... "שלום, הגעתם
אליי... אני לא בבית, תשאירו הודעה אחרי ה-..." שוב פעם
המשיבון. התגעגעתי לקול שלה. איפה היא יכולה להיות? החלטתי
להיות מעשי, על אף השעה המאוחרת. יצאתי מהדירה ולקחתי את
האופנוע. הדירה שלה לא רחוקה מכאן, במרחק של כמה בניינים.
עליתי שלוש קומות בחדר המדרגות החשוך והחנוק.כשהגעתי לדירה שלה
נשמעה מוסיקה קלאסית מבעד לדלת. מוזר. עד כמה שאני יודע היא
יותר בקטע של רוק כבד. מוסיקה קלאסית תמיד מעצבנת אותה.
דפקתי בדלת. דפקתי שוב בדלת, יותר חזק. לבסוף צלצלתי בפעמון.
שמעתי צעדים מתקרבים אל הדלת. תודה אלוהים. כבר חיכיתי לראות
אותה שוב. ללטף את השיער החום והרך שלה, ולהסתכל עמוק עמוק
לתוך העיניים הירוקות ולטבוע בהן.... לנשום אותה... -"שלום,
אפשר עוזרת אני?" הדלת נפתחה והדמות ההפוכה לגמרי משרון עמדה
בפתח. אישה רוסייה בשנות הארבעים לחייה, עבת בשר (וזה רק
במילים יפות) ובעלת שיער יבש ומחומצן. היא חייכה אליי בפה מלא
שיני זהב. -"אהה.. שלום לך..! שרון כאן?" עניתי לה מוכה הלם.
-" אני לא מכירה זה בעל בית! שלחו אותי מסוכנות לנקות דירה...
לא מכירה בעל בית..." חזרה על עצמה. -"אני מבין... אולי במקרה
השאירו לך מספר טלפון או כתובת של דירה אחרת...?" שאלתי
בתקווה. -" אני לא קוראת עברית טוב.. עברית שפה קשה... אבל...
יכול להיות השאירו פתק... " ראיתי בעינייה שהיא משתוקקת לסיים
את יום העבודה שלה, שכנראה נמשך יותר מהרגיל... בשעה מאוחרת
שכזו. -"אני יכול אולי להכנס לבדוק?" היא בחנה אותי בעינייה
וחייכה חיוך מסנוור. -" נו טוב... את בחור יפה... שתי דקות
נכנסת..." היא פתחה את הדלת לרווחה. הבית היה מואר מאוד והרוח
נכנסה מבעד לחלונות והעיפה את הוילונות. הדירה הייתה מסודרת
למשעי ומריחה מחומרי ניקוי. כנראה סיימה כרגע לעבוד. מוזר
להיות בדירה שלה בלעדיה. עשיתי סיבוב באיזור המטבח, אולי יהיה
איזה פתק על המקרר... "תור לקוסמטיקאית- יום שני ב-18:00"...
"לקנות- חלב, קפה שחור, קוטג', לחם קל"... "ביטוח לחו"ל- 7800
"... ולבסוף , שבה את עיני פתק צהוב עם מספר הטלפון החדש של
אמה. העתקתי את המספר לאנשי הקשר בטלפון הנייד שלי, הודיתי
לעוזרת ויצאתי. חזרתי לדירה וחייגתי את המספר (אחרי הכל, צריך
לחסוך בהוצאות הטלפון... תמיד עדיף להתקשר מבזק).
השעה הייתה כבר אחת-עשרה ועשרה אבל הייתי חייב לתפוס אותה.
לדעת שהכל בסדר. מצלצל.
-" הלו?" ענתה אישה בעלת מבטא אנגלוסקסי. -" שלום... אני מצטער
על השעה המאוחרת... מדבר ערן, חבר של שרון..." -" או! היי דיר!
מה שלומך? שמעתי עלייך הרבה משרוני..." הרגשתי הקלה לשמוע את
טון הדיבור הנחמד והערני שלה. -" הכל בסדר פחות או יותר...
האמת שאני מחפש כבר כמה ימים את שרון..." ניסיתי לא להדאיג
אותה. -" אז אני אשמח לספק לך את התשובה- היא כאן אצלי בבית...
באה להתפנק אצל אמא.." איזו הקלה. הכל בסדר. -" הייתי נותנת לך
לדבר איתה אבל היא בדיוק יצאה עם חברות להצגה שנייה..."
התאכזבתי מעט. בליבי חשבתי אולי זה סתם תירוץ עלוב ששרון אמרה
לאמה לומר לי במקרה שאני מתקשר. מרגע לרגע גבר בי הצורך לראות
אותה. לחבק אותה אליי.
-" אה-הא... הבנתי... " עצרתי לרגע לחשוב, והיא חיכתה בסבלנות.
-" אני פשוט ממש צריך לראות אותה, ולדבר איתה... היא עזבה את
הדירה שלי נסערת במיוחד לפני כמה ימים, ומאז לא שמעתי ממנה..."
שפכתי הכל בפני האישה הנחמדה. - "באמת.. ? היא לא אמרה לי על
זה מילה... חשבתי שהכל בסדר... בכל מקרה, היא תחזור מאוחר
מהסרט, אבל מחר בבוקר כשאני אראה אותה אני אמסור לה שחיפשת
אותה..." - " מאה אחוז, תודה רבה לך... לילה טוב" -"לילה טוב
דארלינג..." שוב פיספסתי. כבר נהיה מאוחר, מחר אני צריך
להתייצב בעבודה בשבע. ניסיתי ללכת לישון, אבל שרון לא יצאה לי
מהראש. הבנתי שאני אוהב אותה כל כך . אני לא רוצה לוותר עליה,
להפסיד אותה. לא הפסקתי לחשוב. אולי היא שונאת אותי עכשיו,
אולי היא לא רוצה לראות אותי יותר לעולם. אולי פגעתי בה כלכך
שאני לא יודע עד כמה. ניסיתי להזכר אם דיברנו על הטיסה הזאת.
לא הצלחתי להזכר בשום דבר מהסוג הזה.
זהו, הלילה אבוד. לא הצלחתי להרדם. יצאתי לסיגריה. ואחריה עוד
אחת. אני חייב להפסיק לעשן.
למחרת התעוררתי ומצאתי את עצמי שרוע על הספה בסלון. כנראה
נרדמתי אחרי הכל. הצצתי בשעון. אחת עשרה וחצי! שיט. לא הגעתי
לעבודה. אין בשביל מה להגיע באיחור כזה. לא חשבתי פעמיים
וחייגתי שוב לבית של סוזן, אמא של שרון. אולי היא עובדת..?
שרון סיפרה לי שכשעלו ארצה, סוזן הלכה ללמוד חינוך מיוחד, תחום
שהתחיל להיות פופולרי בסמינרים בארץ באותה תקופה. לפני עשר
שנים היא פתחה צהרון לילדים עם צרכים מיוחדים, ממש בתוך הבית.
בשעה כזאת היא אמורה לסדר את המקום לקראת הילדים שחוזרים מהגן
ומבית הספר.
-"הלו?" ענתה. -"היי סוזן... שוב ערן... חבר של שרון..." -
"או, בוודאי... האמת שעוד לא ראיתי את שרוני, היא התעוררה לפני
כמה דקות... אבל אני אמסור לה, לא שכחתי...!" ברגע זה באמת
שנמאס לי לחפש אותה ולפספס אותה בלי סוף. ומכיוון שבמילא
הפסדתי יום עבודה, אמרתי- "אוקיי... תגידי, יש אפשרות שאני
אבוא עכשיו אליכם? אני ממש אשמח לראות אותה... ואותך כמובן"
אין כמו התחנפות לאמהות. -" שור האני... אתה יכול לבוא ממש
עכשיו. אני אגיד לה שאתה בדרך. וגם אני ממש אשמח לפגוש אותך
סוף סוף." נהדר. הצלחתי למצוא פתרון מעשי. היא הסבירה לי איך
להגיע אליה הביתה. התברר לי שהיא גרה במושב בדרום, כשעה וחצי
נסיעה מתל-אביב. בכל זאת, כל כך רציתי לפגוש כבר את שרון שלא
היה אכפת לי להקריב כמה מאות קילומטרים באופנוע המתפרק שלי
בשביל זה.
כנראה שהמזל לא שיחק לי באותו יום. אחרי עשרים וחמש דקות של
נסיעה בשמש הקופחת, האופנוע הישן התחיל להשמיע חירחורים
ושקשוקים והחליט לשבוק חיים בדיוק באמצע הכביש. ממש  נהדר.
עצרתי בצד הכביש הסואן, עצבני ומיוזע, הורדתי את הקסדה וחשבתי
מה אני עושה עכשיו. האופנוע הזה מצליח בכל פעם להרוס לי את
הדברים החשובים שאני מתכנן. לא פעם איחרתי בגללו לעבודה, או
לאירוע משפחתי, פעם טבעתי בבוץ כשניסיתי לקצר את הדרך... פעם
התהפכתי על הכביש ויצאתי ממש בנס. הוא לא שווה את זה. הסתכלתי
לעבר האופנוע לכמה רגעים, אמרתי לו תודה ונפרדנו לשלום. השארתי
את האופנוע הישן בצד הדרך והלכתי ברגל כמה מאות מטרים לעבר
תחנת האוטובוס.
בתחנה עמדו מספר טיפוסים. שיחקתי עם עצמי משחק וניסיתי להמציא
לכל אחד מהם סיפור. ככה שעשעתי את עצמי עד שמישהו יעצור לי.
עמדה שם נערה כחושה עם עיגולים שחורים וגדולים מתחת לעיניים.
היא לא נראתה בריאה במיוחד. בטח נכנסה להריון מאיזה בחור
מזדמן... או שהיא עמוק בתוך הסמים.
אישה ערבייה לבושה שכבות עבות ושחורות ביום כל כך חם של השנה.
ומסביבה לא יושב איש. כאילו מפחדים שהיא תתפוצץ עוד כמה שניות.
אפשר היה לראות את העצבות בעיניים שלה, וזה בערך הדבר היחיד
שניתן לראות מבעד לכל מה שמכסה אותה.
בחור צנום לבוש בגופיה לבנה ניגש לעברי. -" אז מה? חם היום,
הא?" פתח את השיחה כאילו אני חבר שלו מהצבא. -"כן... ובתחזית
אמרו שיהיה גשם..." שיתפתי פעולה עם הסחבק החדש. -" אלה
החזאים, אני אומר לך, לא מבינים מהחיים שלהם..! רק מדברים
ומדברים ועושים פוזות למצלמה כדי שיראו אותם בטלויזיה כל ערב!"
- "כן הא..." לא היה לי יותר מה להגיד בנושא. מצחיק אותי לדבר
עם אנשים על מזג האוויר. כמו איזו קלישאה של סדרות בריטיות.
"אז מה? איפה האופנוע?" אמר והצביע על הקסדה שהחזקתי בידי.
לרגע שכחתי מהאופנוע. -" אה זה... החבר שבק חיים... אז החלטתי
לנטוש אותו בצד ולנסות להגיע איכשהו בדרך אחרת" -"וואלההה.. גם
לי היה פעם אופנוע. 500 סמ"ק. משהו חיה רעה. היו באות אליי
בחורות, יושבות אחת מקדימה אחת מאחורה..!" שיתפתי פעולה עם
הסיפורים שהמציא לי. -"אז לאן אתה נוסע?" שיניתי נושא. -"באר
שבע. למשפחה, לחבר'ה... הרבה זמן לא הייתי בבית" אמר והוסיף
חיוך עקום. -"יפה... תמיד כיף לחזור לאוכל של אמא, הא?.. "
-"בטח" אמר וחייך.
מכונית פג'ו כחולה עצרה לי. -"ביי גבר, היה נעים להכיר!" צעק
לי. נופפתי לו לשלום ונכנסתי לאוטו האדיב שעצר לי. הנהג היה
גבר בשנות השלושים לחייו,  לבוש חליפה מחוייטת ועניבה. האוטו
היה ממוזג ונעים. כאילו נפלתי לעולם אחר. -" לאן אתה צריך,
אחי? אני מגיע עד באר שבע" . -"מצויין, אני לא יודע בדיוק לאן
אני נוסע, אבל זה איזה מושב שם באיזור... תודה לך!" אמרתי ולא
יכולתי להוריד את החיוך מרב שביעות רצון. הוא הגביר את
הרדיו-דיסק. פינק פלויד. לא יכולתי לבקש יותר.
-"אני גדי, נעים מאוד." -"אני ערן... סחתיין על המוסיקה."
הוספתי. -"אין על פינק פלויד.. הא..? הייתי בהופעה של רוג'ר
ווטרס כשהוא היה בארץ...הבן-אדם מלך" כבר הבנתי שאין לו בעיה
של כסף.
-" אפשר לשאול במה אתה עובד?" התעניינתי בעדינות. -" הייטק. יש
לי חברת סטארט-אפ. בתחום המזון." ענה ברצינות. -" וואלה,
נחמד!" חייכתי אך בליבי שנאתי אותו על הקלות שבה הוא מרוויח את
כספו מהמצאות קטנות ושוליות כמו מתקן לקורנפלקס. אבל בסך הכל
הוא היה בחור טוב.
-" לאן אתה נוסע, ערן? " שאל לאחר שתיקה שנמשכה זמן מה. סיפרתי
לו על שרון, ואפילו על הריב שהיה. -"רגע...שרון... דרום
אפריקה... מה השם משפחה שלה?" שאל וניסה להזכר במשהו. לקשר
משהו. -"שרון וייס" עניתי. -"וואלה... לא יאומן.. איזה עולם
קטן! היא הייתה המשקי"ת ת"ש שלי בצבא! תמסור לה ד"ש חמה מגדי
הירשזון..." איזה קטע. איך אני אוהב שזה קורה. הארץ הזאת כלכך
קטנה, שתמיד תמצא קשר למישהו שאתה מכיר. אני בטוח שאם הייתי
מדבר עוד כמה דקות עם הבחור מהתחנה, היינו מגיעים למישהו
משותף. לך תבין, ערס מבאר שבע...
וככה המשכנו בנסיעה הרגועה והממוזגת שלנו, תוך כדי שיחה
סולידית, כשברקע פינק פלויד מנגנים לנו.
מד המהירות עבר את המאה-עשרים, מאה-שלושים,  אבל לא היה אכפת
לי. העיקר שנגיע מהר. העיקר שאני אראה את שרון.
תוך פחות משעה הגעתי למושב. לא היה לי מושג אם שרון בכלל יודעת
שאני בא. אם היא בכלל בבית. אולי יצאה שוב. הלכתי ברגל מהצומת
בדרך בה סוזן כיוונה אותי לפני שיצאתי מהבית. הדלקתי סיגריה
והסתכלתי סביבי. איזה שקט, איזה רוגע. כאילו החיים במושב קפאו
על שמריהם. צהריים. כמעט שאף מכונית לא חלפה על פני. הרגשה של
סיאסטה באוויר. אנשים בוודאי נחים בתוך הבתים הממוזגים, ואח"כ
קמים לשתות כוס קפה במרפסת. כאלה חיים אני רוצה שיהיו לי
כשאקים משפחה. חיים שלווים ונינוחים. העיר הומה מידי בשביל
לחיות בה.כלב שחור וגדול נבח עליי והפריע לשלווה המושלמת.
הגברתי את מהירות צעדיי בתקווה שלא יתפוס אותו איזה טירוף והוא
יחליט לנשוך לי את הרגל או משהו.
הגעתי לבית לא גדול ולא קטן, עם אדניות של פרחים אדומים בחלון,
ודלת עץ מסיבית. זה כנראה הבית. נכנסתי מבעד לשער והלכתי
בצעדים איטיים ורגועים בשביל הגישה לבית. איזו שלווה. הציפורים
מצייצות, הכלב השחור עדיין נובח במרחק, ערוגת פרחים, גינת ירק,
דשא רענן...
הדלת נפתחה וסוזן יצאה אליי עם קנקן של לימונדה קרה. "אני
מניחה שאתה ערן" אמרה בחיוך רחב והניחה את הקנקן בצד. "מודה
באשמה... נעים מאוד!" אמרתי והושטתי את ידי. "אתה נראה כאילו
הלכת את כל הדרך מת"א לכאן... לא חם לך?" אמרה והושיטה לי כוס
לימונדה קרה עוד לפני שאמרתי משהו.
"משהו כזה... הייתה לי תקלה עם האופנוע בדרך.." אמרתי וקיוויתי
שלא תשאל יותר מידי. כל הרוגע והשקט הזה של המושב עייפו אותי
לגמרי. "א-הא.. בוא תכנס חמוד, אתה בטח עייף" קראה את
מחשבותיי.
סוזן הובילה אותי לתוך הביתה, ומשב קריר של מזגן עטף אותי.
הבית היה מסודר ומעוצב בקפידה, וריח של בישולים היה באוויר. על
אף שלא אכלתי כלום מהבוקר, שום אוכל לא עניין אותי. רציתי
לראות את שרון. הרגשתי כל כך קרוב אליה, אבל כאילו שמו אותי
בהמתנה ארוכה.
"שרון כאן?" שאלתי, לא יכולתי לחכות יותר. "האמת שלא ראיתי
אותה מאתמול בלילה... אולי היא חזרה מאוחר ועדיין ישנה...
אפילו לא הספקתי לומר לה שאתה בא! סילי מי..." אמרה וסגרה את
המכסה מעל אחד הסירים, ועלתה במדרגות, כנראה לעבר החדר של
שרון.
התיישבתי על הספה ועיינתי בעיתון שהיה פרוס על השולחן. קראתי
אותו אבל לא באמת הייתי מרוכז בכתוב. כמה מוזר שהיא עוד ישנה.
השעה שלוש בצהריים. שרון שונאת לקום מאוחר. גם אם היא הולכת
לישון בארבע לפנות בוקר, היא תמיד תקום בשעה מוקדמת כדי לא
להפסיד את השעות היפות של הבוקר.
"אממ...ערן.. כל כך לא נעים לי... " אמרה סוזן בשקט ובאי נוחות
בעוד היא הולכת לעברי. קמתי מהספה ושאלתי מה קרה. "היא לא
פה... לא חזרה עדיין מאתמול בלילה..." ניצוץ של דאגה נדלק
בעיניה. הסרטים חזרו אליי לראש. אולי היא בילתה את הלילה עם
מישהו אחר? אולי קרה לה משהו?
"אני יכולה לנסות להתקשר אליה לסלולרי..." - "לא, היא לא תענה,
הוא אצלי. היא שכחה את התיק שלה אצלי. כבר לפני כמה ימים..."
היא נראתה עוד יותר מודאגת אך ניסתה להסתיר זאת.
"אתה יודע מה, תכנס להתקלח, להתעורר קצת, אני בינתיים אתקשר
לחברות שלה... אולי היא ישנה אצל אחת מהן..." המחשבה הייתה קצת
תמימה מצידה, אבל נענתי להזמנה ונכנסתי להתקלח, הרגשתי מלוכלך
כאילו לא התקלחתי חודש.
המים זרמו מעליי ונהינתי מהתחושה. הרגשתי את החום והלכלוך
יורדים ממני וניחוח של סבון ממלא את האוויר. חשבתי איך שרון
מתקלחת פה, ודמיינתי אותה מתקלחת איתי... דימיינתי אותנו בנהר
בדרום אפריקה, משתכשכים ביחד במים... רציתי כבר שהכל יהיה
מאחוריי ושניסע. בלי לשים לב ביליתי עשרים דקות שלמות מתחת
למים, והרגשתי קצת לא נעים מסוזן אחרי שיצאתי.
ההרגשה התפוגגה אחרי שגיליתי שסוזן הכינה לי צלחת עם ארוחת
צהריים, כנראה היא בעצמה הרגישה לא נעים על כך שבאתי כל הדרך
אליה, ושרון אפילו לא שם. ישבנו ביחד ואכלנו. "התקשרתי לארבע
חברות הביתה, והיא לא שם... אני לא יודעת כבר למי עוד להתקשר"
אמרה ונראתה מודאגת במיוחד.
"אני אנסה גם, יש לי כמה מספרים..." ניסיתי להראות לה שאין מה
לדאוג, למרות שבתוכי הלב פעם בחוזקה. סיימנו לאכול את הארוחה
הנפלאה, סוזן הלכה לצהרון והשאירה את הבית בידי. אני בינתיים
התקשרתי לכל מספר אפשרי שקשור לשרון שהיה לי. רציתי להתקשר
למשטרה, אבל לא רציתי להודות בזה שאולי קרה משהו רע. חוץ מזה
שעוד לא עברו 24 שעות מאז שלא ראינו אותה.
זה לא הגיוני שקרה משהו רע, מה יכול היה לקרות לה? היא כזאת
בחורה טובה ואחראית. תמיד שורדת בכל מצב, תמיד מסתדרת, איפה
שלא תהיה. איפה היא יכולה להיות?!
הייתה לי הרגשה שבכל שניה היא תכנס בדלת ותרוץ לחבק אותי. אבל
זה לא קרה.
חייגתי שוב ושוב למספרים שלא ענו לי קודם. "בואנה, אתה לא
מרפה.. הא?" ענתה לי עדי, אחת החברות הטובות של שרון,  אחרי
בערך חמש פעמים שניסיתי לתפוס אותה. "מצטער, אני קצת דואג...
את יודעת אולי איפה שרון?" -"מה עם מה נשמע עדי? איך החיים?
אני מפריע לך? הערתי אותך?..." הנימה הצינית שלה בכלל לא
התאימה לי ולמצבי. בכל זאת לא רציתי לריב איתה, אולי היא תספק
לי את התשובה. " אני באמת מצטער... הראש שלי לא כל כך כאן...
מה המצב, עדי? הרבה זמן לא דיברנו..."
-"הכל בסדר, קמתי כרגע... יצאנו אתמול כל החברות..." -" כן,
שמעתי... איך היה?" - וואי... היה פשוט בנזונה... תשמע אני עפה
לי להתארגן, אני אתקשר אלייך עוד איזה רבע שעה" אוי לא. שוב
אני מפספס. -" חכי, עדי, זה ממש חשוב..." ידעתי שהיא תשכח
להתקשר אח"כ, אבל היא כבר ניתקה.
יצאתי לסיגריה, שתיתי קפה, ניסיתי לקרוא משהו מהעיתון, ועדי לא
התקשרה, כמו שחשבתי. התקשרתי אליה שוב. "אני אתקשר אלייך עוד
רבע שעה, הא?" אמרתי אחרי שענתה. "מה? כבר עברה רבע שעה?"
ניסתה להשמע מופתעת. -"למען האמת, עברו כבר עשרים וחמש
דקות..." -" וואי אני מה זה מצטערת, ערני... אני רואה שאתה ממש
צריך לדבר איתי.. מה קרה?" -" כלום! אני רק מחפש את שרון כבר
בערך שבוע ולא מצליח ליצור איתה שום קשר! ועכשיו אני אצלה בבית
והיא לא כאן! אמא שלה אמרה לי שיצאתם אתמול, והיא עדיין לא
חזרה..." עדי הייתה יכולה לשמוע בלי בעייה שאני כבר עצבני
ומודאג. "חוץ מזה, אני לא מבין איך היא מסתדרת בלי הארנק שלה,
ובלי הפלאפון וכל התיק שהיא שכחה אצלי..." הוספתי. - "מוזר..."
אמרה והשתהתה לכמה שניות. "אולי היא חזרה לת"א?" לא. שלא תגיד
לי את זה. עד שהגעתי לכאן.... "אבל היא פה רק כמה ימים, למה
שתעזוב כל כך מהר??" הפצצתי אותה בכל השאלות האפשרויות שעברו
לי בראש, ולא הפסקתי. השיחה עם עדי לא הוסיפה לי שום מידע חדש.
חשבתי אולי היא מסתירה ממני משהו, אבל זה לא הגיוני. עדי כל כך
מעופפת, ובדרך כלל אפשר להוציא ממנה הכל. היא לא מסוגלת לשמור
דברים בבטן. -"וואי, ערני, אין לי מושג... לא ראיתי אותה מאז
אתמול... אני לא מצליחה לחשוב על כלום... ואני חייבת לעוף, יש
לי קורס פסיכומטרי עוד רבע שעה!" הרגשתי כאילו בזבזתי את הזמן
שלי. מה אני בעצם עושה? שתקתי. "בכל מקרה, אני מבטיחה שאם אני
אגלה משהו חדש אני מיד אודיע לך! ביי מאמי, בהצלחה!" סיימה את
השיחה. שוב. "ביי" אמרתי אחרי שניתקה.
העייפות המעורבבת בתחושת הייאוש, כשברקע השקט והקרירות של הבית
גמרה אותי. נשכבתי על הספה ובהיתי במדף הספרים שניצב ממול.
מסגרת מעץ עמדה על אחד המדפים ובה תמונה של שרון כשהייתה ילדה.
מחייכת חיוך עם שיני חלב חסרות, והמון נמשים מכסים את לחייה
השמנמנות. בהיתי בתמונה הזאת במשך זמן רב, ובלי ששמתי לב
נרדמתי.
"ערן... ערן..." יד רכה העירה אותי. "שרון?" שאלתי ופקחתי חצי
עין. "לא... אמא של שרון" אמרה וחייכה אליי. יש להן בדיוק את
אותו המגע בידיים. זה מדהים. "אהה.. סוזן.. נרדמתי... הייתי
מותש.." אמרתי מנומנם. -"אני רואה... " אמרה וצחקה. "ישנת כמו
תינוק. השעה כבר שבע וחצי בערב... " נבהלתי מהשעה המאוחרת.
ישנתי כל כך הרבה? נזכרתי בשרון. בכל הדברים שעליי לעשות.
נלחצתי.
-"יש חדש? שרון הגיעה? יצרה קשר?" רציתי לדעת הכל עכשיו. סוזן
הייתה נראית רגועה למדי.
-" היא התקשרה והכל בסדר. היא בדרך לתל אביב." הרגשתי הקלה אבל
כל מה שרציתי היה לראות אותה. -"אמרת לה שאני כאן?" שאלתי.
-"לא הספקתי להשחיל מילה, היא התקשרה וזרקה לי את זה שהיא בדרך
לתל אביב, היא נשמעה מאוד נסערת..." אמרה ועיקמה את פניה בחשש
מהאכזבה שלי.
שתקתי והבטתי בשטיח. -"אני כבר לא יודע מה לעשות. אני מרגיש
כאילו מישהו למעלה מנסה למנוע ממני לראות אותה." אמרתי הכל,
וניסיתי לעצור את פרץ הדמעות שעלו בגרוני. בלעתי רוק והצלחתי
לעצור אותן. לא רציתי שסוזן תראה את הגבר של הבת שלה במצב כלכך
רגיש. מה היא תחשוב עליי?  
סוזן החזיקה בידי בחום של אמהות. -"אל תדאג... היא אוהבת
אותך... יהיה בסדר." היא הרימה את הטלפון וחייגה את המספר של
הדירה של שרון בת"א. -"היא אמורה כבר להיות שם..." מלמלה.
אחרי  שלוש פעמים שניסתה לחייג ולא הייתה תשובה, סוזן ניסתה
להרגיע אותי ואת עצמה. "אולי יש פקקים... אולי היא עדיין
באוטובוס..." אמרה בשקט.
"כבר מאוחר, סוזן.. כבר אחרי שמונה בערב. היא יצאה מזמן."
אמרתי לה את האמת. ישבנו שם שותקים על הספה בסלון. סוזן הדליקה
את הטלויזיה וראינו חדשות. הידיעות הרגילות - חייל שנפצע
בשטחים, אמא חד הורית שנאבקת על זכויותיה, עוד משפחה שחיה מתחת
לקו העוני , פוליטיקאים מסריחים. אין חדש תחת השמש.
פתאום עלה לי רעיון. לקחתי את הטלפון וחייגתי לדירה שלי. איך
לא חשבתי על זה עד עכשיו.
צלצלתי משהו כמו ארבע פעמים. לא ויתרתי. הייתה לי הרגשה שאולי
היא שם. יש לה מפתח, הדברים שלה שם, זה הגיוני... בפעם הרביעית
מישהו ענה. -"שרון?" שאלתי בתקווה שזה לא שוב המשיבון המטופש
שלי. שמעתי את הנשימות שלה מבעד לטלפון. זאת היא. -"שרון? זאת
את? את אצלי?" שאלתי שוב, אבל היא ניתקה. ניסיתי שוב ושוב אבל
אף אחד לא ענה. "אני בטוח שזאת הייתה היא" אמרתי לסוזן נרגש.
"אני בטוח" חזרתי על עצמי. תחושת הבטן שלי מעולם לא הייתה יותר
חזקה.
"דארלינג, קח את הדברים שלך, אנחנו נוסעים לתל אביב." כל כך
נהניתי במחיצתה של סוזן. אישה כל כך חמה ופיקחית. היא גרמה לי
להרגיש בבית, להרגיש אהוב, וכל פעם מחדש הצליחה לקרוא לי את
המחשבות. נכנסנו לאוטו שלה ונסענו.
האורות הצבעוניים נדלקו ברחובות,ונראה כאילו העיר מתעוררת רק
עכשיו, קרוב לשעה עשר בלילה. כיוונתי את סוזן למקום חנייה נדיר
וחד פעמי קרוב לדירה שלי. בכל יום אחר לא היה סיכוי למצוא כזה
מקום חנייה מושלם... אבל כנראה מישהו שם למעלה ניסה לעזור, או
לפחות לפצות על כל ההלוך-ושוב שעשיתי באותו היום. נכנסנו
לדירה. למזלי לא השארתי את הדירה מבולגנת כמו שהיא בדרך כלל.
הרגשתי את הריח שלה באוויר. עכשיו הייתי בטוח שהיא הייתה פה.
שוב עובר לי התסריט הקבוע בראש - היא עוד שניה תצא מהמקלחת עם
מגבת לראשה, ותחבק אותי, ואני אנשום את ריח הסבון מקרוב...
בקצב הזה אני יכול להיות תסריטאי מסריח של איזה סרט אמריקאי
בתקציב של דולר.
"היא הייתה פה, סוזן, אני בטוח..." חזרתי על דבריי, הייתי בטוח
בעצמי. "מתוק שלי... כשהיא תדע איך אתה דואג לה אני בטוחה שהיא
תאהב אותך לנצח ותסלח לך על כל טעות שאי פעם עשית..." דבריה
עודדו אותי לכמה שניות, אך הדאגה לא הרפתה. "אני בטוחה שהכל
בסדר... אני מכירה את שרוני שלי, כזאת ילדה אחראית... תמיד
הייתה... אל תדאג, הכל יהיה בסדר.. בוא תשב קצת, תרגע.. נכין
קפה" הקשבתי לכל מילה, ניסיתי להרגע. התיישבתי על הספה החומה
והמרופטת שאני כל כך אוהב. סוזן מצאה את המטבח בעצמה וחזרה
כעבור כמה דקות עם שתי כוסות של קפה שחור. "תודה... " אמרתי
וחייכתי אליה חיוך תשוש אך מלא הערכה. "בשבילך הכל,
דארלינג..." אמרה בחיוך אמהי ולאחר פאוזה קלה הוסיפה- "לא
תאמין מה מצאתי..." הרמתי את מבטי מכוס הקפה המהביל לעברה. היא
הושיטה לי מכתב. "מצאתי את זה על יד הקומקום" . המילים נעתקו
מפי. לקחתי את הדף המקופל כל כך בקפידה, ופתחתי אותו לאט לאט.
חושש מהכתוב בתוכו.

ערן,

רק רציתי שתדע עד כמה אני אוהבת אותך. עד לפני כמה ימים באמת
האמנתי שאנחנו זוג משמיים. שנועדנו להיות ביחד ולהשלים אחד את
השניה. כל הקלישאות האלה שבאמת, אבל באמת האמנתי בהן כמו ילדה
תמימה ומאוהבת, התפוגגו ברגע הזה שפגעת בי ככה. שחשבת רק על
עצמך, כמו שאתה נוטה לעשות מידי פעם בלי לשים לב. כל מה שאני
רוצה כרגע זה רק מרחק ממך. אז בבקשה תכבד את זה.

                                                           
  שרון.


מה שהיא כתבה פגע בי כמו חץ, והדמעות כבר לא יכלו להשאר בפנים
והן התפרצו החוצה. אני לא בן אדם רגשן או משהו, אבל כל הימים
האלה, המרדף אחריה, הרצון לראות אותה, והמכתב הזה, יותר מהכל
פשוט שברו אותי לגמרי. סוזן חיבקה אותי חזק. היא לגמה לגימה
אחרונה מהקפה שלה, לקחה את התיק הקטן שלה, ואמרה לי שהיא חייבת
לחזור הביתה, כי יש לה מחר סידורים בבאר שבע. ידעתי שלא נעים
לה לראות אותי במצב כזה, ושהגיע הזמן להתרחק. "זה בסדר... אני
אהיה בסדר... אני כל כך מודה לך..." אמרתי לה בגרון חצי חנוק.

אחרי שהיא יצאה מהדירה, הרגשתי כל כך רע. המילים מהמכתב הדהדו
לי חזק בראש. שתיתי קצת וויסקי כדי להרגיע את הכאב. זה לא ממש
עזר אבל לפחות נרדמתי.
התעוררתי מהשמש בחלון ומקול מחריש אוזניים של מקדחה בקיר
הסמוך. הייתי הפוך לגמרי, לא הבנתי איפה אני, מי אני, איזה שנה
עכשיו, איזה יום ומה השעה. הצצתי בפלאפון כדי לברר את כל
השאלות האלה שבלבלו אותי. 7:16 , יום שני , 13/10/2006 . אחרי
ששאלתי את עצמי מה אני עושה ער בשעה כל כך מוקדמת, הסתכלתי שוב
על התאריך. התאריך הזה מוכר לי. קמתי והלכתי לסלון, חיפשתי את
התיק שלה. הוא לא היה שם. כנראה זאת הסיבה שהיא הגיעה לדירה
אתמול, היא לקחה את התיק עם כל הדברים שלה. התאריך הזה... מה
יש היום? אולי יש למישהו יום הולדת?
הלכתי למטבח להכין לעצמי כוס קפה. הדלקתי את הקומקום והשתהתי.
נזכרתי ששם היה המכתב.
עכשיו שמתי לב שיש שם פתק נוסף. לא בדיוק פתק, אלא כרטיס טיסה.
נחיתה ביוהנסבורג ב-13/10 בשעה 14:00. אידיוט. זה היום. זה
התאריך. מה אני עושה? ללכת אחריה לטיסה? או לכבד את הבקשה שלה
ולשמור מרחק? אני לא מוכן לוותר עליה ככה. השתגעתי מרב שאלות.

יצאתי לסיגריה ולטיול קטן בחוץ, והחלטתי עם עצמי אחרי הרבה
התלבטויות לארוז מזוודה ולטוס איתה, לא משנה מה יהיה. אני
אתנצל בשדה התעופה, אני ארד על הברכיים, אני כבר יודע בדיוק מה
אני הולך להגיד לה. היא תסלח לי, נתנשק שם ליד המזרקה, כמו
בסרטים, ונעלה מחובקים למטוס....
"תסלח לי! מר רווה!" קולו הצורם של בעל הבית הפריע לי בדיוק
באמצע הפנטזיה. "בוקר טוב עזרא, הכל בסדר?" פניתי אליו
בחביבות. "לא, שום דבר לא בסדר! מה עם שכר הדירה שלך?? כבר
שלושה חודשים לא שילמת !!" רק זה היה חסר לי עכשיו. שהזקן
הממורמר הזה ירד לי לחיים ויכנס לי היישר לתוך הכיס... "אאא..
אני מצטער עזרא, באמת מכל הלב... אין לי תירוץ לזה... אני כל
כך מעופף בזמן האחרו.ן.." ניסיתי לשחק את הצעיר הצדיק והמסכן.
"אז הגיע הזמן לנחות על הקרקע, בחור צעיר! זה לא עובד ככה! או
שאתה משלם, או שאתה עף חזרה למקום שממנו באת!" מעולם לא ראיתי
את הזקן כל כך רותח, והמראה החדש הזה קצת הבהיל אותי. גם
המחשבה על לחזור לגור עם אמא ואבא לא נראתה לי קורצת במיוחד.
"אין צורך לצעוק, עזרא... אנחנו מיד נפתור את זה..." ניסיתי
להרגיע את הרוחות. "כמה אני חייב לך?" שאלתי בחרדה אחרי שהפסיק
לצעוק. "זה צריך לחשב... אני אשים לך את החשבון מתחת לדלת עוד
היום... אבל זאת אזהרה אחרונה! אם אתה לא משלם החודש, אתה
בחוץ". אמר בתוספת אצבע מאשימה, ופנה לעבר המכולת.
למרות האזהרה המאיימת במיוחד של בעל הבית, כעבור משהו כמו שתי
דקות הצלחתי לשכוח מכל העניין הכספי, וחזרתי לדוש ביני ובין
עצמי במה אני הולך לעשות עכשיו בקשר לטיסה הקרובה. הדבר החכם
הראשון שעליי לעשות, הוא לחזור ולהסתגר בדירה כדי לא להתקל
בעוד אנשים שעלולים לעכב אותי. חזרתי לדירה שלי וארזתי מזוודה
הכי מהירה שארזתי בחיים שלי. שכחתי גרביים, שכחתי אפטר שייב...
אבל מי שם לב. התארגנתי תוך עשר דקות ועליתי על מונית לשדה
התעופה בן גוריון.
"אחי, לאן אתה צריך?" שאל אותי נהג המונית, -"נתב"ג, וכמה
שיותר מהר". התיישבתי במושב האחורי וראיתי דרך המראה את הנהג
מגלגל עיניים. בבקשה שלא ידבר יותר מדי. חשבתי ופיללתי לעצמי.
כל המחשבות שרצו לי בראש התערבבו לסלט אחד גדול והלחץ בתוכי
הפך את נשימתי לשטחית ומהירה. נשמתי נשימה עמוקה ונשפתי. -"אז
מה? אתה לחוץ?.. " תחקר אותי נהג המונית, חש שהוא פסיכולוג
מהולל. "כפרה, למה הלחץ? החיים יפים... אתה בנאדם צעיר ונאה אם
יורשה לי, כל החיים לפניך! תראה אותי, נהג מונית, עוד חודש בן
חמישים, אשתי עזבה אותי, הילדים שלי לא סובלים אותי, לא רוצים
לראות אותי אפילו! כשהייתי צעיר חלמתי לקנות יאכטה, רציתי
להיות עשיר, רציתי כסף, בחורות, יין טוב..." הנהג לא הפסיק
לדבר ואני רק הנהנתי והוספתי מדי פעם "כן..." או "אהא..." אבל
לא באמת הקשבתי למה שהוא ברבר. הצצתי בשעון שליד הרדיו, השעה
9:30. הוצאתי את כרטיס הטיסה, רק לוודא שיש לי עוד סיכוי
להגיע. הטיסה ב-14:00. מצויין. אולי סוף סוף המזל מתחיל לשחק
לי. אולי אני אקנה לה משהו רומנטי בשדה התעופה?.. חשבתי לעצמי,
ועברתי בראש על כל רשימת החנויות שנפתחו  בנמל התעופה החדש. מה
אפשר לקנות? פרחים? תכשיט יוקרתי...? דיסק? -"אז מה? לאן אתה
טס ככה באמצע השבוע? " קטע נהג המונית את מחשבותיי. למה הם
חייבים תמיד להתערב, הנהגים האלה? קיללתי אותו בלבי. -"סתם...
דרום אפריקה" ניסיתי להמעיט במילים. באמת שלא היו בי הכוחות
להתחיל לספר לו הכל. -"חביבי, דרום אפריקה זה לא סתם! איזה
יופי , אני אומר לך, חיים אחרים שמה, בלי כל הבלבולי מוח האלה
כמו כאן בארץ" כן, ועוד איזה בלבולי מוח, חשבתי לעצמי, נהגי
מוניות.... הוא המשיך לקשקש ולתאר דברים שרק הוכיחו שלא ביקר
מעולם בדרום אפריקה. כמובן שלא הקשבתי, המשכתי להנהן, הסתכלתי
דרך החלון, חישבתי את שעות הטיסה ושעות ההמתנה בין לבין. כל כך
הרבה שעות. כמעט יום שלם. הלחץ אכל אותי, השתוקקתי לסיגריה.
הנסיעה נראתה כמו נצח, אך הגענו בסופו של דבר לטרמינל. שילמתי
לנהג את כספו המופרז, בלי להתמקח, בלי כלום.
השעות הבאות עברו עליי בהזיות. בין אלפי האנשים בשדה התעופה
חיפשתי אותה. עבר כבר כל כך הרבה זמן מאז שראיתי אותה. אולי
היא השתנתה? אולי צבעה את שערה? אולי רזתה? כל אחת שעברה בלבלה
אותי, ומצאתי את עצמי בוהה זמן רב בבחורות עוברות ושבות, עד
כדי כך שהן קלטו אותי והסתכלו עליי במבט מפוחד, חושבות שאני
איזה מטריד סדרתי.
היא חייבת להיות כאן... היא לקחה את הכרטיס שלה, היא חייבת
להיות על הטיסה הזאת. עברו כבר שעתיים, סיימתי לעשות צ'ק-אין
ואת כל הבדיקות הבטחוניות, הסתובבתי בין החנויות, ועדיין לא
נתקלתי בה. שכנעתי את עצמי שיש כל כך הרבה אנשים בשדה, שזה רק
הגיוני שאני לא אפגוש אותה כל כך מהר. ובנוסף לכך, אולי היא
רואה אותי ומתחמקת.
כדי לנסות להעסיק את עצמי נכנסתי לחנות התכשיטים כדי למצוא לה
מתנה. -"שלום! אפשר לעזור ?" פנתה אליי מוכרת צעירה וקופצנית.
"לא.. תודה, אני רק מסתכל". עניתי והסתובבתי בין התכשיטים.
ראשי הסתחרר מרב צורות וצבעים נוצצים. הכל כל כך יפה. אבל איך
אפשר לבחור? המוכרת בחנה אותי, משום שכמעט לא היו לקוחות אחרים
בחנות. -"בטוח שאתה לא צריך עזרה?" הפתיעה אותי עם קולה
הצייצני. "לא, לא, זה בסדר..." עניתי חרישית והמשכתי לבחון את
אגף העגילים. לא היה לי רצון לדבר עם אנשים.רק רציתי למצוא את
המתנה שתכבוש את ליבה, לשלם כמה שתעלה, ולצאת מכאב הראש הנוראי
הזה. "לאן אתה נוסע?" אמרה המוכרת המצייצת שצצה פתאום מאחורי
אחד המדפים. "דרום אפריקה. טוב, אפשר לשלם?" הייתי קר אליה, לא
היה לי כוח למשחקי חיזור של ילדות קטנות ודקיקות בעלות קול
צייצני. בחרתי זוג עגילי זהב בצורת פרח המעוטר באבנים נוצצות
בצבע אדום. דמיינתי אותם על אזנייה העדינות של שרון. זה יראה
נהדר. היא כל כך תאהב אותם. "שלוש מאות חמישים שקל, בבקשה"
ענתה לי בקרירות בחזרה.מעוצבנת על כך שלא הצליחה לשבות אותי
בקסמה. המחיר נראה לי קצת מופרז, אבל כל הנוצץ בחנות דפק לי
חזק בראש ולא יכולתי לסבול זאת יותר. הוצאתי את כרטיס האשראי
שלי , חתמתי ויצאתי מהחנות אוחז בשקית קטנה ופרחונית.
מולי חלפה כרוח בחורה בעלת שיער חום גולש, היא הלכה בנחישות
לעבר בית הקפה. "שרון?" רצתי אחריה. זאת היא, אני יודע שזאת
היא. "שרון?" היא לא הסתובבה, ולא עצרה, המשכתי לרוץ אחריה,
לנסות להדביק את צעדיה. היא הגיעה לדלפק ונעצרה להזמין לעצמה
כוס קפה.
ניסיתי להגיע אליה בין כל האנשים שעמדו בתור, לבסוף הגעתי
ונגעתי בכתפה. "שרון?" היא הסתובבה אליי, לא מבינה, "קוראים לי
נטע... ואתה מפריע לי, אני באמצע הזמנה פה". אמרה, ואז ראיתי
ששוב הזיתי. הרגשתי כל כך מטומטם. מטומטם וחסר אונים. "סליחה"
אמרתי בשקט ונשארתי בתור לקפה כדי לא לצאת אידיוט לגמרי.עוד
קפה, ועוד סיגריה, אנשים באים והולכים, קבוצת דיילות חולפת
במהירות ואחריהן שובל מזוודות קטנות על גלגלים. השעה אחת. "כל
הנוסעים ליוהנסבורג מתבקשים להגיע לשער 22. תודה" אמרה
הקריינית ואחריה ההודעה באנגלית. כיביתי את הסיגריה והתחלתי
להתקדם לעבר השער. האם אראה אותה שם? כמעט בטוח שכן. ואולי היא
לא טסה? תקף אותי לרגע חשש ושמתי לב שאני קצת רועד. מה אעשה אם
היא לא על הטיסה? האם אטוס בכל זאת? ואם היא לא תהיה שם?
מיליון שאלות הציפו אותי, ובינתיים החלו אנשים לעבור את דיילת
הקרקע בדרך למטוס. "תודה, טיסה נעימה" אמרה כמו תקליט שבור לכל
אדם שעבר אותה.שרון עדיין לא נראתה בסביבה. הרגשתי את הלחץ
עולה לי לראש. הגיע תורי. הגשתי לדיילת את הכרטיס והיא העבירה
אותו במכונה. "תודה, טיסה נעימה" חזרה על עצמה בתוספת חיוך קל.
לקחתי את הכרטיס והעפתי מבט אחורה, אולי היא מגיעה עכשיו? אולי
היא מאחרת את הטיסה?.. התקדמתי לעבר השרוול של המטוס תוך כדי
הצצות אחורה. עליתי על המטוס. האוויר היה דחוס, ומסביבי המון
רעש של ילדים ושל מבוגרים כאחד, אנשים מעלים מזוודות, מורידים
מזוודות, מוציאים בקבוקי שתייה ומשחקים לילדים, סוודר שלא יהיה
קר במזגן... עברתי שורה שורה וחיפשתי אותה. היא לא על המטוס.
אולי היא במחלקה אחרת?.. אולי פספסתי אותה בין כל האנשים?
מאוחר מדי, אני כבר על המטוס. חשבתי לעצמי בייאוש. התיישבתי,
חגרתי חגורה ועוד לפני שהמטוס המריא, נרדמתי.
"נוסעים יקרים, בעוד כשעה נגיע ליעד, מזג האוויר ביוהנסבורג חם
מהרגיל, 35 מעלות צלזיוס..." העיר אותי הקברניט והבנתי שישנתי
כל הטיסה. מתחתי את עצמי והבטתי לכל הצדדים, לרגע לא הבנתי איך
הגעתי למצב הזה. אולי שרון לידי, או מאחוריי? היא חייבת להיות
על הטיסה... זה חלום חייה.
"ישנת כמו תינוק" אמרה הסבתא הנחמדה שישבה לצדי והוסיפה חיוך
חסר שיניים. חייכתי אליה בחזרה, מרגיש קצת לא נעים, ומרגיש את
טעם השינה המריר רובץ לי בפה. "כן, הייתי מותש..." אמרתי.
-"בחורצ'יק נחמד, אתה כל כך צעיר, אתה לא צריך להיות כל כך
מותש..." אמרה הסבתא, והחלטתי עם עצמי שיהיה דווקא נחמד להעביר
את השעה האחרונה לטיסה במחיצתה. "אז לאן את נוסעת?" התעניינתי.
"לבקר את הבן שלי, ואת הנכדים. הבן שלי החליט שלא טוב לו בארץ,
חיפש מקום אחר, נסע לטייל באמריקה ופגש שם נערה נחמודת. היא
מדרום אפריקה, והם התחתנו אחרי שנה והוא עבר לגור איתה שם..."
חייכה אך ראיתי את העצבות על בנה האהוב שנמצא במרחק. "ולא קשה
לך לבוא כל פעם אליו, כל כך רחוק?" שאלתי. "קשה...קשה מאוד
המרחק, ואתה יודע, גם הגיל שלי לא מקל על העניין. הוא משתדל
לבקר בארץ בראש השנה ובפסח, אבל זה לא מספיק. אני כל כך
מתגעגעת אליו." אמרה בעצב. "תשמע לי, בחורצ'יק, אל תעשה את זה
לאמא שלך... " -"אדוני, מה תרצה? חביתה או בלינצ'ס לארוחת
הבוקר?" הפריעה הדיילת ברב נדיבותה. "חביתה, תודה" עניתי
וחשבתי על דברי הזקנה. היא כל כך צודקת.
"ככה... החיים מובילים אותנו לכל מיני מקומות מעניינים..."
אמרה בשקט . שוב חשבתי על מה שאמרה.
המטוס נחת בשעה 20:00 לפי שעון ישראל. ביוהנסבורג הייתה שעת
צהריים. כך שהזמן נראה כאילו לא זז. ירדתי מהמטוס, ערני למדי.
הסתכלתי על העוברים ושבים בדרך למסוע של המזוודות. לא ראיתי
אותה. חיפשתי אותה בין קרובי המשפחה והחברים המצפים ליקיריהם
ביציאה משדה התעופה, אולי הקדימה את הטיסה ומחכה לי... היא לא
הייתה שם.
נהג מונית מנומס במיוחד שאל אותי לאן אני צריך לנסוע. לא ידעתי
מה לענות, אך עליתי על המונית וביקשתי שייקח אותי למלון הכי
זול בעיר.  
לא שמתי לב כמה זמן נסענו, אך עברנו נופים שונים ומשונים בדרך.
בסופו של דבר הוריד אותי נהג המונית האדיב בפתחו של בית מלון
זול , אך סביר. בית המלון, או יותר נכון האכסניה הייתה צבועה
בגוונים חומים והדיפה ריח של נפטלין. היה נראה כאילו הזמן נעצר
איפה שהוא באמצע שנות השמונים. העובדת החביבה בדלפק שאלה
לשלומי ולרצוני והביאה לי מפתח לקומה השמינית.לאחר התלבטות בת
דקה אם לעלות במעלית הרעועה באופן מחשיד או לטפס את כל שמונה
הקומות במדרגות, החלטתי לקחת את הסיכון והזמנתי את המעלית.דלת
המעלית נפתחה בקושי, מלווה בחריקה מצמררת. נכנסתי והבטתי בעצמי
במראה. רזיתי. לא התגלחתי כבר כמה ימים. אני לא נראה טוב. מה
שהדאגה עושה לבנאדם... הנחתי יד מלטפת על הזקן הזיפי שצמח לי
והמשכתי לבהות בעצמי. דלתות המעלית נפתחו , הפעם מלוות ברעש
מוזר אחר, ואישה בלונדינית מכוסה שכבות איפור זול וצעקני
נכנסה, מרעישה בעקביה. היא בחנה אותי במבטה, מלמטה למעלה
ומלמעלה למטה, חייכה אליי חיוך שובב וקרצה בעינה. הובכתי
מנוכחותה במעלית וקיוויתי כבר להגיע לקומה השמינית. המעלית
עצרה שוב בקומה שש, חששתי שתקרוס מעומס יתר... בחור שחום
ונמוך, כנראה איטלקי, נכנס למעלית ובלי לחשוב פעמיים אחז
בישבנה של הבחורה הבלונדינית המאופרת והם החלו להתעלס. אז
הבנתי בדיוק לאיזה סוג של מלון הגעתי. מהמבוכה הגדולה  ירדתי
בקומה שבע ועליתי את הקומה האחרונה במדרגות. מצאתי את מספר
החדר החרוט על מחזיק המפתחות השקוף שבידי. החדר היה דווקא נקי
ומסודר. התיישבתי על המצעים הלבנים (שמי יודע מה היה עליהם
קודם), ונשמתי לרווחה. קצת שקט מאנשים. כבר הרבה זמן רציתי
להיות עם עצמי. נשכבתי לאחור, לא מבין איך לעזאזל הגעתי
לסיטואציה הזאת. בית מלון זול ביוהנסבורג. נשמע כל כך הזוי. זה
באמת הזוי לחלוטין. את עיני שבה ספר טלפונים עבה וגדול על
השולחן בפינת החדר. בישראל זה יהיה טירוף להתחיל לחפש משפחת
וייס בדפי זהב, אבל כאן, אני מניח שזה רעיון דיי הגיוני. אף על
פי שלא היה לי מושג אם המשפחה של שרון אכן גרה ביוהנסבורג, ואם
אכן נקראת וייס ולא בשם אחר, החלטתי לנסות את מזלי. חוץ מזה
שהמלון בו שהיתי לא הציע מי יודע מה אטרקציות, בלשון המעטה.
"שלום, הגעתי למשפחת וייס?" שאלתי באנגלית החלודה שלי במספר
הראשון שניסיתי.
"נכון" ענה לי גבר בעברית, שקלט את המבטא הישראלי החזק שלי.
"אה, אתם ישראלים? איזה יופי..." עניתי והרגשתי כאילו הוא החבר
הכי טוב שלי. "כן, אפשר לומר... אנחנו בשליחות כאן כבר שלוש
שנים". ענה לי אף על פי שעדיין לא היה לו מושג מי אני. "איך
אני יכול לעזור לך?" הוסיף. -"טוב... אני יודע שזה קצת מוזר,
אבל אני מחפש את חברה שלי, היא נסעה למשפחה שלה, והאמת שאין לי
מושג איפה הם גרים... אבל אני מנסה את מזלי..." אמרתי לו,
בתקווה שיוכל לעזור לי. "והיא, אני מנחש, שם המשפחה שלה הוא
וייס..." צחק. "כן... נכון מאוד". צחקתי בחזרה. "שרון וייס"
אמרתי את שמה ולבי נצבט לרגע. "שרון...שרון..." ניסה להיזכר,
ואני כולי תקווה.  "לא, מצטער, אני לא מכיר שרון וייס."
התאכזבתי. "אבל תמשיך לנסות, כמעט כל הוייסים פה הם ישראלים,
או יהודים ציוניים כאלה... ובכלל, היה נחמד לשמוע קצת קול
מישראל... בהצלחה שיהיה לך!" הודיתי לו וניתקתי את הטלפון. זה
יהיה קשה. אני יכול לשבת פה לעד לנסות כל מיני ווייסים ...
חשבתי בלבי. המשכתי למספר הבא בספר הטלפונים. "וייס מלכה
וישראל". היה נחמד לראות שמות ישראלים כתובים באותיות לועזיות.
חייגתי את המספר. אישה נחמדה ענתה לי ומיד הבינה שאני ישראלי,
ושאני קצת אבוד. הסברתי לה הכל. -"רגע, ויש לך איפה לישון?
ולאכול?" שאלה מלכה. סיפרתי לה שאני ישן בבית מלון והיא
התחלחלה כששמעה איזה בית מלון. "ערן אמרת, נכון?" וידאה. "אני
מזמינה אותך אלינו, לאכול, לשתות, לנוח במקום נורמלי... אני לא
אקבל לא כתשובה". החוש האימהי החזק שלה שבה אותי, אמנם הרגשתי
קצת לא נעים מחוסר ההכרות איתה אך הסכמתי להצעה . חוץ מזה הבטן
כבר קרקרה חזק. לא אכלתי מאז ארוחת הבוקר במטוס. היא נתנה לי
את הכתובת והסבירה לי איך להגיע.        
לפני שיצאתי , חייגתי שוב למספר של שרון. הפלאפון אצלה, אולי
תענה. המנוי אינו זמין.חייגתי גם לסוזן, אין תשובה.
הגעתי למלכה וישראל וייס בלי שום בעיות, ההסבר של מלכה היה
מושלם. זאת הייתה שעת דמדומים, לפנות ערב. מלכה, בדיוק כפי
שדמיינתי אותה, אישה מלאה בסביבות גיל שבעים, נראתה קיבוצניקית
לשעבר, לבשה שמלה פרחונית רחבה וארוכה. היא קיבלה את פניי
בחיוך חם והציעה לי קפה ועוגת דבש מעשה ידיה. כבר הרגשתי טוב
יותר. ישבנו במרפסת, סיפרתי לה על עצמי ועל איך הגעתי לפה.
סיפרתי לה על שרון. במילים עדינות - לא סתמתי את הפה.
היא הקשיבה בריכוז רב, חייכה והנהנה בראשה. כשסיימתי לדבר,
הגיעה תורה והיא אמרה "ערן, אתה בחור מקסים... אתה תשמח לדעת
שאני יכולה לעזור לך." ימים רבים לא ידעתי אושר כזה. ישראל חזר
מהעבודה. "שרולי, תכיר, זה ערן... חבר של שרוני, הבת של
סוזן... אתה זוכר? " ישראל לחץ את ידי לחיצה חזקה, ואני השבתי
בלחיצה חזקה גם כן, מתרגש לשמוע את המשפט האחרון מפיה של מלכה.
הם מכירים את שרון!
"אז אתם... דודים של שרון?!" ניחשתי. "חה חה" פרצה מלכה בצחוק,
"אתה לא תאמין, אבל אנחנו אפילו לא קרובי משפחה, אפילו שגם לנו
קוראים וייס". -"מלכה הייתה המורה לעברית של סוזן בבית הספר
היהודי בעיר." סיפק ישראל את התשובה. -"כן! צירוף מקרים שכזה!
סוזן, שלא נקראה אז וייס אלא שטרן, נולדה כאן בדרום אפריקה.
אנחנו, משפחת וייס הגענו לכאן לשליחות - ישראל עבד אז בשגרירות
ואני כמורה בבית הספר. זאת הייתה תקופה נפלאה, והיה לנו כל כך
טוב פה שהחלטנו להישאר. בבית הספר היהודי הייתה לי כיתה
קטנטנה, אולי חמישה-עשר תלמידים. רובם לא התעניינו יותר מדי
בחיים בישראל או בשפה העברית. אבל סוזן, הייתה תלמידה סקרנית
ומלאת מוטיבציה, היא שאלה כל כך הרבה שאלות ורצתה לדעת הכל
לגבי ארץ ישראל, וחלמה לדבר עברית שוטפת. הקשר בינינו הלך
והתהדק עם הזמן, היא הייתה באה מיוזמתה אליי הביתה כדי ללמוד
עוד ועוד. ובשלב מסויים היא הפכה בת בית." -"וכמובן ידעה עברית
יותר טוב מכולם בבית הספר" הוסיף ישראל. חשבתי על סוזן ועל
הדמיון המדהים בינה לבין ביתה.
"לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר, הקשר בינינו נשאר, התכתבנו
במשך תקופה ארוכה ומדי פעם דיברנו בטלפון. היא הקפידה לבוא
לבקר אותנו בחגים. היא עדכנה אותי בכל דבר שהתרחש בחייה, אהבות
ואכזבות, מחשבות, חלומות... תמיד חלמה לעלות ארצה, ורק חיכתה
לזמן המתאים."  -"ואיך היא פגשה את אבא של שרון?" התעניינתי.
-"אח, זה סיפור יפיפה, אבל כואב. היא כל כך אהבה אותו, והוא כל
כך אהב אותה, וזה נגמר כל כך מהר..." היססה לרגע, ואז המשיכה.
"את ירמי, או כמו שנקרא כאן, ג'רמי היא פגשה כשהלכה לעבוד בכפר
סמוך לכאן, בחקלאות. היא רצתה לרכוש ניסיון בתחום כדי שתוכל
לעבוד אח"כ בארץ בתור מתנדבת באחד הקיבוצים. ג'רמי חנך את סוזן
בעבודתה והיא מיד נשבתה בקסמו. ולא עבר זמן רב עד שהחליטו
להינשא. לחתונה שנערכה באמצע השדה, כמובן הוזמנו אני
וישראל..." היא נזכרה ואחזה בידו של בעלה.
-"זאת הייתה חתונה מקסימה. וגם את האוכל הטעים לא אשכח
לעולם..." נזכר ישראל וחייך.
נשביתי בקסמו של הסיפור, אך רציתי להגיע לשלב בו הזוג החביב
יוכל לעזור לי למצוא את שרון.
-"כמובן שהתרגשנו כולנו כשגילינו ששם משפחתה יהיה מעכשיו זהה
לשלנו!" צחקה מלכה, וראתה בעיני את הרצון להתקדם בסיפור. -"אז
בערך שנה אחרי החתונה נולדה שרון שלך..." צירוף המילים "שרון
שלך" חימם את לבי. היא שלי. "תינוקת מקסימה ויפה כמו מלאך...
כל מי שבא לבקר נשבה בקסמה, היא הייתה כל כך ידידותית לכולם,
תמיד אהבה לשחק ולקשקש, אפילו שעוד לא ידעה לדבר, ולצחוק צחוק
פעמונים מתגלגל!" שעשעה מלכה את עצמה, וגם אותי קצת, המחשבה על
שרון כתינוקת בת יומה.
-"וכשהייתה בת שלוש קרה האסון הנורא. ישראל, תמשיך אותי... אני
לא יכולה לדבר על זה אפילו..." ישראל ליטף את ידה של מלכה
והמשיך את הסיפור, לבקשתה. -"זה היה ראש השנה... ג'רמי נסע
בשדה על הטרקטור הישן  שלו, לא ברור בדיוק מה חיפש שם, אבל זה
הסיפור.. השמש שקעה והתחיל להחשיך. והוא לא ראה את הבור הפעור
באדמה, בור קטן, אבל הבור הקטן הזה הצליח להוציא את הטרקטור
משליטה, ולהפוך אותו. ואת ג'רמי ביחד עם הטרקטור. הוא היה
מאושפז זמן רב בבית חולים, משותק בפלג גופו התחתון. בן אדם שכל
כך אהב ללכת, לרוץ, לרקוד, לשחק עם בתו הקטנה... התקופה הזאת
הייתה נוראית בשבילו. וכמובן גם בשביל סוזן. שרון לא הבינה
הרבה ממה שקרה. מחלות באו והלכו, והמצב הבריאותי של ג'רמי לא
היה יציב במיוחד.  שנה אחרי התאונה הנוראית הוא עבר ניתוח,
והוא לא שרד אותו." שקט השתרר במרפסת. השמש כבר שקעה ופנסי
הרחוב החלו להדלק. -"סוזן הייתה הרוסה." המשיכה מלכה בקול
חרישי. "היא הגיעה לכאן פעמים רבות עם הילדה רק כדי לא להיות
בבית, רק כדי לא להרגיש בחסרונו. ניסינו לעודד את רוחה, אבל זה
היה קשה כל כך. שום דבר לא הוציא אותה מזה. בסופו של דבר
שכנעתי אותה שהיא חייבת לפתוח דף חדש, בשביל הילדה. ואז עלה
הרעיון של עלייה לארץ." הבנתי הכל. הסיפור כל כך נגע ללבי.
רציתי לחבק את כל המשפחה הזאת ביחד. את סוזן , ואת שרון, שגדלה
בלי אבא כל השנים האלו... -"וכך היה... סוזן ושרון עשו עלייה.
והייתי כל כך גאה בהן ובחיים החדשים שבנו לעצמן בישראל." סיכמה
מלכה וחייכה חיוך מלא סיפוק. "אתה רוצה עוד עוגה?" שאלה. -"לא,
תודה, זה היה מצוין, אבל אני לא כל כך רעב... " עניתי. -"זה
מלחץ. מגעגוע. לא קל לך, אני רואה עלייך..." היא הגדירה בדיוק
מושלם את מה שהרגשתי. -"מלכה, בואי נעזור כבר לבחור המסכן
למצוא את האישה שלו במקום.. איך אתם אומרים שם, הצעירים
בישראל, לחפור?" ישראל הפגין ידע בסלנג המקומי.
צחקתי ואמרתי "זה בסדר...". -"כן כן, בוודאי!" אמרה מלכה נחושה
וקמה להביא משהו מהבית. היא חזרה עם היומן שלה ופתחה באלפון.
"שטרן...שטרן...שטרן יוסי... לא...שטרן עליזה... לא... או!
שטרן ג'ון. זה המספר." היא הרכיבה את משקפי הקריאה שלה וחייגה
את המספר הרשום. -"זה סבא של שרון. אבא של סוזן" הסבירה. המספר
היה תפוס. גם בפעם השנייה שניסינו. בפעם השלישית כבר לא היה
תפוס, פשוט לא ענו. ואחר כך כבר היה מאוחר מדי להתקשר. הייאוש
שב אליי. מלכה ראתה את האכזבה שהשתלטה על הפנים שלי ואמרה
"ערן, אנחנו לא מוותרים... לדעתי יש סיכוי סביר שהיא שם."
-"אני גם חושב, היא כל הזמן דיברה על זה שהיא רוצה לפגוש את
סבא שלה..." הוספתי. -"תשמע, זה לא רחוק מפה, בערך שעה וחצי
נסיעה, שעתיים אם יש פקקים. לצערי לא אוכל להצטרף אלייך, כי
אני בסידורים מחר, אבל זה לא מסובך, אני אסביר לך איך להגיע.
תיסע, תחפש אותה, אם לא, תפגוש את ג'ון, הוא מאוד זקן אבל הוא
בן אדם נהדר. הוא ישמח לפגוש אותך." מלכה נתנה לי את כל הפרטים
וחזרתי למלון הזול שלי, מותש מכל הסיפורים והמחשבות ובעיקר
מהציפייה למחר.
בשעה שבע בבוקר הייתי כבר אחרי מקלחת, גילוח והתזה של חצי
בקבוק בושם על עצמי. קפה שחור מהביל שהכנתי לעצמי כבר עמד על
השולחן בפינה, ותיק גב עם ציוד ליום-יומיים היה מוכן ומזומן על
המיטה שגם אותה כבר הספקתי לסדר. פתחתי את החלון המתפרק
לרווחה, נתתי לרוח מהקומה השמינית לאוורר קצת את החדר. אחזתי
בכוס הקפה ובהיתי החוצה בהמולת העיר המתעוררת ליום חדש. מה
יהיה היום? חשבתי לעצמי.
אל תחנת האוטובוס המרכזית הגעתי בערך שעה מראש. מצאתי את הרציף
ואת הקו ובינתיים ניסיתי לשעשע את עצמי בהסתובבות בין החנויות
המעטות שהיו פתוחות. הזמן נראה כאילו לא זז. בכל פעם שהבטתי
בשעון הגדול והעגול במרכז התחנה, עברו אולי חמש דקות. לאחר זמן
שנראה לי כמו נצח, האוטובוס הגיע. בעזרת כישוריי והשיטות
השונות שרכשתי כחייל לשעבר בצבא ההגנה לישראל, הצלחתי לעלות
ראשון לאוטובוס. שילמתי לנהג ותפסתי לי מקום ליד החלון, דיי
קרוב לנהג, בכל זאת, אני לא מכיר בכלל את איזור יוהנסבורג.
כעבור כמה דקות האוטובוס היה מלא בנוסעים. לידי התיישב אדם
ממושקף וצנום, בעל גוון עור חיוור. הוא החזיק תיק עור מלא
במסמכים. "פעם ראשונה בדרום אפריקה?" שאל בטון ידידותי להפליא
וחייך אליי.
"כן... רואים עליי?" הוא צחק והושיט לי יד ללחוץ. "אני פיטר".
התלבטתי אם להסגיר את זהותי הישראלית או לא. החלטתי שהבן אדם
לא נראה מזיק במיוחד. "ערן" השבתי. "ותן לי לנחש...
אתה...ישראלי?" שאל, עדיין בחיוך. "נכון" אמרתי, וקיוויתי
שהשיחה לא תגלוש למישורים פוליטיים. "נהדר! אז ברוך הבא
ליוהנסבורג. לאן מועדות פנייך?" הראיתי לו את שם הכפר שהיה
רשום על פתק קטן בכתב ידה המסולסל של מלכה, לא ידעתי בדיוק איך
מבטאים את השם. "הו, מקום נהדר...כפר קטן ויפיפה. אני נוסע
לכפר הסמוך, אבל אני אראה לך איפה לרדת בדיוק..." -"מצויין,
תודה לך. תודה רבה". מעולם לא הייתי כל כך מנומס. דווקא התאים
לי. הסתבר שפיטר הוא מורה להיסטוריה וספרות בבית הספר התיכון
ביוהנסבורג. הוא בסך הכל כפרי פשוט, אביו רצה שיעסוק בחקלאות,
אך כבר מגיל צעיר גילה עניין רב בהיסטוריה של דרום אפריקה
והעולם. הנושא הקסים אותו והוא התחיל ללמוד עוד ועוד בנושא.
הוא סיפר לי על תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה. על הלבנים, ועל
השחורים, ועל השלטונות שהתחלפו, על הגזענות הקשה. כשהיה ילד
הוא הרגיש את זה מאוד חזק בבית, כי בעסקי החקלאות העסיקו רק
עבדים שחורים.
"היום זו כבר תקופה אחרת... מאוד שקט פה בדרך כלל..." סיכם את
דבריו. הלוואי והייתי יכול להגיד אותו דבר על ישראל. שתקתי
והבטתי בחלון. הנוף העירוני השתנה לנוף כפרי פסטורלי. שטחים
נרחבים של שדות ומטעים. השמש זרחה וזה היה פשוט יום נהדר לצאת
מהעיר. אולי היום זה היום. אולי היום אני אראה אותה. "עוד מעט
התחנה שלך" אמר פיטר. -"כבר הגענו?" התפלאתי. בשונה מהתחנה
המרכזית בעיר, הזמן בנסיעה עבר כל כך מהר. כמעט שעה וחצי, כמו
שמלכה אמרה.  "אני מודה לך מאוד, שמחתי להכיר אותך" אמרתי
לפיטר ובאמת הודיתי לו ממעמקיי ליבי על כך שהצליח להעביר לי את
הנסיעה מהר ובנעימים. "אין בעד מה! שמחתי להכיר בחור צעיר
ונחמד כמוך. תהנה מדרום אפריקה, היא ארץ יפיפייה." אמר ושוב
לחץ את ידי. האוטובוס נעצר בתחנת עץ קטנה בצד הכביש. ירדתי
מהאוטובוס ויצאתי סוף סוף לנשום אוויר נקי וריחני. זה היה
מרענן. לרגע שכחתי איפה אני ואיך הגעתי לפה ובשביל איזו מטרה.
ברגע שנזכרתי, הלב שלי פעם בחוזקה. אולי היא כאן. היא בטוח
כאן. אם לא, איפה היא תהיה?!
אדם נוסף ירד מהאוטובוס בתחנה בה ירדתי. שמחתי שאני לא לבד.
קיוויתי שהכפר יהיה קטן דיו כדי שכולם יכירו את כולם. כמו
במושבים והקיבוצים בישראל. "סלח לי אדוני" פניתי בנימוס . כבר
התרגלתי לנימוס הזה. "אני מחפש אדם בשם ג'ון שטרן שמתגורר כאן
בכפר". האיש המבוגר, לבש בגדים פשוטים, הוא נראה בן-אדם פשוט,
כנראה חקלאי. "איש גדול, ג'ון שטרן"  אמר החקלאי וחייך חיוך
חסר שיניים. הוא הבין שאני לא מזיק וכיוון אותי לביתו של ג'ון
שטרן. סבא של שרון. הבית לא היה רחוק במיוחד, אבל דרש הליכה של
כמה דקות. הייתי מוקסם מהכפר הזה. בתי עץ, חווה מאחוריי כל
בית, שטחים נרחבים של שדות, פרות באופק, אגם עם ברווזים. איזה
קסם. השמש זורחת וקופחת מעליי, והציפורים עפות בשמיים
ומצייצות. רק שרון חסרה פה לצידי. אולי עוד כמה דקות. אולי עוד
כמה שעות. אולי עוד כמה ימים... אני כבר לא יודע.
הגעתי לבית. הוא תאם גם את התיאור של מלכה. בית עץ, מרפסת
גדולה, פרחים בכל מקום. שני עצים גדולים ועתיקים בחצר, ושלט עץ
שעליו חרוט באותיות זהב -  'שטרן'.
לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי אל שביל הגישה לבית. כלב לברדור לבן
רץ לעברי, מקשקש בזנב. לא נבח אפילו. ליטפתי את הכלב הידידותי.
ליטפתי אותו הרבה, שיביא לי מזל. הוא התרוצץ סביבי נרגש. דפקתי
בדלת. שלוש דפיקות שקטות אך נשמעות. אין תשובה. דפקתי שוב, קצת
יותר חזק. "אני כבר מגיע!" שמעתי קול מבפנים. סבלנות. אמרתי
לעצמי. הוא אדם זקן. אבל כל כך רציתי כבר לפתוח את הדלת ולמצוא
אותה. כל כך רציתי, והלב שלי פעם כל כך חזק.
ג'ון פתח את הדלת, בלי לשאול שאלות. פתח חריץ קטן, וראה אותי,
ואז פתח את הדלת לרווחה. "שלום בחור צעיר! מה מביא אותך לביתי
הצנוע?" שאל הזקן הנחמד ביותר שפגשתי בימי חיי וצחק צחוק עייף.
"אני ערן ה..." -"חבר של שרון!" ג'ון השלים את המשפט. כל כך
שמחתי שהוא יודע מי אני. "נהדר לראות אותך, ערן! שמעתי עלייך
כל כך הרבה... איזו הפתעה שהגעת! בכלל לא ידענו!" ג'ון הזקן
היה נלהב. לא ידענו הוא אמר. זה אומר שגם שרון פה?
מרב התרגשות שכחתי בכלל איך מדברים אנגלית. חיפשתי את המילים,
גמגמתי קצת ובסוף זה חזר אליי. סיפרתי לו שחיפשתי את שרון כל
כך הרבה, בארץ וכאן, ובכל מקום, ושכל כך דאגתי לה... סיפרתי לו
שפגשתי את מלכה וישראל והם אמרו לי לנסוע אליו , ושניסינו
להתקשר כל כך הרבה, ואף אחד לא ענה. "לקחתי את שרון לפאב
המקומי" אמר הסבא בחיוך. "כל כך התלהבתי שהיא כבר ילדה גדולה,
והיא יכולה לבוא איתי לפאב, לשתות, לדבר, היא פשוט מקסימה
הנכדה שלי. זכית, בחור צעיר". נזכרתי שהוא לא ראה את הנכדה שלו
מאז שהייתה בת שלוש. בטח הוא כל כך גאה לראות איזה בחורה
מרשימה היא הפכה להיות. יפה כל כך. חכמה כל כך. איזה מזל שזכה
לפגוש אותה כשעודו בחיים. הוא נראה כל כך זקן. זקן, אבל עם
שמחת חיים ושלווה גדולה בעיניים. הוא יאריך ימים, חשבתי לעצמי.
"שרון ישנה עדיין" הוא אמר כשראה שאני מת לדעת איפה היא ולא
מוצא את המילים. "חזרנו מאוחר אתמול, ודיברנו כל כך הרבה...
השלמנו פערים של שנים...היא בטח מותשת" הוסיף. "תן לה לישון"
אמרתי, למרות שבתוכי רציתי לרוץ לחדר בו היא ישנה ולנער אותה
בעדינות משנתה. עשינו סיבוב בבית. הזקן הלך לאט ובעזרת מקל, אך
לא וויתר על אף פינה בבית, הוא הראה לי הכל. באמת בית ששווה
להתגאות בו, חשבתי לעצמי. יצאנו החוצה לחצר האחורית והוא הראה
לי את השדות שלו, שהיום צומחים פרא, כי הוא כבר לא יכול לנהל
את העסק, וגם לא רוצה למכור את השדה לחקלאים אחרים. "פעם היו
פה פרחים. מרבדים של פרחים" סיפר בחיוך מהול בעצב. כלב הלברדור
שקיבל את פניי בכניסה חזר, מקשקש בזנבו וקפץ בהתלהבות עליי ועל
סבא ג'ון. "ילד טוב, ג'יפסי" ג'ון ליטף בחום את הכלב. רואים
שהוא חברו הטוב ביותר. שהוא שותפו היחיד לבית הגדול והבודד
הזה. חזרנו לבית העץ, וג'ון הורה לי לשבת במטבח סמוך לשולחן
האוכל. הוא הכין תה צמחים מצוין ופרס עוגת תפוחי עץ שהכין במו
ידיו. "אני עדיין לא שף, אבל אני משתדל... זה התחביב החדש שלי"
אמר והגיש את העוגה לשולחן. באמת אדם גדול. חשבתי לעצמי. הייתי
רוצה להזדקן כמוהו. בשלווה.
ישבנו עם התה ועוגת התפוחים הנפלאה, ודיברנו כל כך הרבה...
דיברנו על הכל. על המצב בישראל, על השירות הצבאי שלי, על
העבודה שלי, על ההורים, על החברים, על הכל. דיברנו הרבה על
שרון. בן אדם מדהים. אולי שעתיים ישבנו ככה בפינת האוכל המוארת
והחמימה ודיברנו. בכלל לא שמתי לב לקול הצעדים מכיוון המדרגות.
"אז אני רואה שפגשת את סבא שלי..." אמרה וחייכה חיוך קטן
ומבויש. לא האמנתי לרגע הזה. לא האמנתי שהיא עומדת מולי, יחפה,
לבושה בטרנינג וחולצה גזורה. כל כך יפה. הקול שלה. איך
התגעגעתי. קמתי אליה, בלי לומר מילה, והלכתי בצעדים קלילים
ומהירים לעבר המדרגות, וחיבקתי אותה. חיבקתי אותה כל כך חזק,
והרגשתי את הלב שלי, ואת הלב שלה. חיבקתי ולא רציתי לעזוב. "כל
כך דאגתי לך..." אמרתי לה בשקט. "אני מצטערת..." היא לחשה לי
בחזרה בקול חנוק. -"אל תצטערי. אני זה שצריך להצטער. אבל עכשיו
שום דבר לא חשוב. אנחנו כאן ביחד". הרפינו מהחיבוק והסתכלנו זה
בפנים של זו, נרגשים כמו ילדים. "יש לי כל כך הרבה דברים לספר
לך!" אמרתי. -" גם לי יש, אין לך מושג כמה..." ענתה. סבא ג'ון
עמד בצד וחייך. "בוקר טוב, סבא!" הלכה אליו כמו ילדה קטנה
ונרגשת, ונתנה לו נשיקה על הלחי. הבטתי בה מהופנט. את השבועיים
הקרובים בילינו עם סבא ג'ון. בישלנו ואכלנו ביחד, ודיברנו כל
כך הרבה, השלמנו את כל הפערים. כמעט בכל ערב יצאנו לפאב
המקומי. כל תושבי הכפר באים לפאב המקומי - גברים, נשים, צעירים
וזקנים, זוגות מאוהבים, רווקים, שיכורים, כולם. טיילנו בכפר,
בשדות, במטעים, גילינו את עצמנו מחדש. התאהבנו יותר ויותר בכל
יום שעבר. ג'ון נהנה מחברתנו , ואנחנו מחברתו ומהאירוח הביתי
והחם שסיפק לנו. אבל בסוף נאלצנו להיפרד. ערכנו ארוחת ערב
חגיגית לכבוד הפרידה. בישלנו אוכל שמספיק לעשרה אנשים, קנינו
פרחים, וניקינו את הבית, וקנינו לו מתנה - מסחטת מיץ חשמלית.
הפרידה הייתה מרגשת, ראינו לו בעיניים שהוא לא רוצה שנלך.
"סבא, אתה חייב לבוא לישראל" אמרה שרון שכבר היינו על סף הדלת
בבוקר שאחרי ארוחת הפרידה. "אני כל כך רוצה שרון, אבל זה
בעייתי מאוד בגיל שלי..." אמר ונראה לראשונה מותש מהחיים. "אני
כבר בן 92" אמר, ולא האמנתי. עד אז לא אמר לי את גילו. "ג'ון,
אתה אדם מדהים. תבטיח שתשמור על קשר" אמרתי וחיבקתי את הזקן.
"ואתם תבטיחו לי שתשמרו אחד על השני" אמר והסתכל על שנינו,
חייך. אני ושרון החזקנו ידיים והחלפנו מבטים. הוא כל כך צודק.
חשבתי בלבי. אני אשמור עליה. לעולם לא אאבד אותה שוב. "טוב,
סבאלה, אנחנו זזים... האוטובוס עוד מעט מגיע... אני לא יכולה
לתאר לך כמה נהניתי..." שרון חיבקה את סבא  ג'ון חזק חזק וכמעט
שסירבה להרפות. "תתקשרו כשאתם מגיעים ליוהנסבורג!" צעק לעברנו
כשהתרחקנו לעבר התחנה. נפרדים מהכפר המקסים הזה, הולכים בשתיקה
לעבר הכביש. בחזרה אל הנוף האורבני. עכשיו זה רק שנינו.
"אני מצטער" אמרתי כשישבנו בתחנת האוטובוס. "רק עכשיו אני מבין
כמה הנסיעה הזאת הייתה חשובה בשבילך." אמרתי לה והיא נשקה לי
על הלחי, ליטפה אותי. "אני יודעת" היא אמרה. "ואני סולחת, זאת
הייתה אי הבנה, הייתי כל כך לחוצה לקראת הנסיעה הזאת, התנהגתי
כמו כלבה אמיתית..." אמרה וצחקה, נבוכה מהקללה שפלטה. האוטובוס
ליוהנסבורג הגיע. עלינו עליו, תפסנו מקום בספסל האחורי
ונרדמנו. התעוררנו בעיר, שמחנו שאנחנו ביחד. מפחיד להיות בעיר
זרה לבד.
את היומיים הבאים בילינו אצל מלכה וישראל, סוף סוף קצת עברית.
הם לקחו אותנו לאתרי תיירות באזור, טיילנו הרבה יחסית ליומיים,
קנינו הרבה , ולא הצלחנו להוריד את הידיים אחד מהשני.
הטיסה לישראל עברה בשלום. לא נרדמנו כל הטיסה. דיברנו המון, על
כל החוויות שעברנו בדרך, על המשפחה שלה שהכרתי דרך הסיפורים,
והנופים והאנשים - את אמא סוזן, וסבא ג'ון, וגם את הסיפור על
אבא ג'רמי שנפטר כשהייתה קטנה. שרון סיפרה על שינויים שעברה,
על דברים חדשים שלמדה על עצמה , על הנופים שראתה, על הקושי
להיות לבד, ולא ליצור קשר עם העולם. לא ליצור קשר איתי. חיבקתי
אותה, נרדמנו ככה מחובקים בשעה האחרונה של הטיסה.
גלגלי המטוס פגשו את אדמת ארץ ישראל וכל הנוסעים שרו "הבאנו
שלום עליכם". הגענו הביתה. אין הרגשה טובה מזו.