מהיכן נטלת חירות לעצמך
להכאיב לי בחרב מילותייך.
לב פחדיי חשפת בשפת חותך
העמקת חדור צפונותיי בדברייך.
לעצמך העזת ונטלת החופש
במילים רכות לרווחה לפעור,
מקווי זעם, אימה וחרדת נפש
אשר הושלכו זה שנים אלי בור.
על מה ולמה שילחת אהובה
מילים כה קשות אל רוע האוויר
הן ידעת כי נפשי למזור זקוקה
למילים אוהבות, את שמשי להאיר.
שצף מילותיי אז כיליתי בך
עדנתי כלא הייתה, נסה מפניי
במוחי ידעתי, לא טוב שכך
אך עירום נפשי לא חמל עליי.
לא חמלתי אף עלייך
כי ברעותיי העמקת לחפור
הן אני מעולם לא חקרתי חלומותייך
המשיבים אותך לילה בבכי לאחור. |
