5/7/2007

"אבטיח?"
היא הציעה אז לקחתי....
אני לא חולה על אבטיחים, אבל אני כן חולה על בנות שמציעות לי
אבטיחים... אז לקחתי...
והיא ספציפית אחד הדברים הכי חמודים שראיתי בחיים שלי. אני
כרגיל טמבל, ואין לי אומץ ללכת אליה ולהתחיל לדבר, אז מזלי
שהיא לא טמבלית וידעה בדיוק מתי לבוא ולהציע לי את האבטיח.
"תודה!", חיוך קטן, חיוך חזרה. רק שלא תבוא איזה שתיקה לא
נעימה.זה יהרוס הכל.
"כסף טוב להיות מלצרית במקום כזה?" שאלה מאולצת.
"לא רע... כסף טוב להיות צלם במקום כזה?" החיוך שלה מבהיר לי
שאני טמבל אבל זה לא מפריע לה
"לא רע..." אני עונה ומחייך.
קוראים לה מיכל, תמיד רציתי חברה שקוראים לה מיכל. שם יפה לא?
האבטיח עומד על השולחן בינינו ומחכה שמישהו יבצע אותו לשניים,
ויתחיל לחלק פרוסות...
ב-ו-ם!! החתן שובר את הכוס וכולם מתחילים לשיר 'כל ששון וכל
שמחה'. היא מסתכלת עליהם ומחייכת כמו שרק בנות יכולות לחייך
בחתונות. היא בטח חושבת מתי היא גם תעמוד מתחת לחופה, ואני...
אני לא לחוץ. תנו לי לעבור את הקטע של האבטיח קודם.אני מחזיר
אליה את המבט אבל היא נעלמה, עברה בינתיים לשולחן של הפונדו
והתחילה לחלק לאורחים מרשמלו על שיפוד. רק האבטיח נשאר מולי,
ולידו הסכין הגדולה הזאת.
כרגיל אני טמבל, אז אני תוקע את הסכין באבטיח והולך משם.
"צ'יק" - תמונה של החתן והכלה בריקוד הראשון שלהם. תמונה טובה,
כזאת שהם ימסגרו ויעמידו על השידה ליד המיטה שלהם. כזאת
שהילדים שלהם יראו עוד 20 שנה ויצחקו על איך שהשיער שלהם נראה.
אני בוהה באויר וחושב מתי גם לי יהיו ילדים שיצחקו על השיער
שלי. יד נוגעת לי בכתף. "אז מה, צלם? אתה פותח לנו את האבטיח
או לא?"
הקול שלה גרם לי לחייך, אני מסתכל לה בעיניים ורואה את
ההשתקפות שלי הפוכה.
"כן, בטח" אני מחייך ושנינו הולכים לכיוון השולחן עם האבטיח.
ברקע שרית חדד שרה על איזה מישהו שמטריד אותה. מיכל בטח חושבת
על כל הבחורים שהטרידו אותה בחיים שלה, ואני... לא הרבה הטרידו
אותי. אולי הטרדתי כמה, אבל לא בכוונה. ואז מתחיל שיר שקט.
"תגידי... אה... רוצה אולי... לרקוד?" קשה לי במצבים כאלה. אני
עדיין רואה בראש את הבנות בכיתה ג' צוחקות עלי אחרי שאני מציע
להן לרקוד במסיבת כיתה. איזה טמבל הייתי...
"כן, בטח! האבטיח יחכה..." אמרתי כבר שאני חולה על החיוך שלה?
ושיש לה שם יפה אמרתי?
אנחנו רוקדים קרוב מדי, לא שיש דבר כזה להיות קרוב מדי לבחורה
כמו מיכל.
"צ'יק" - פלאש! מישהו צילם אותנו? היא קלטה את זה גם... "האמת
ש... אני אמורה לחזור לעמדה של הפונדו..." היא מגמגמת אבל
מחייכת בין לבין. "כן, האמת ש... אני אמור לחזור לצלם..."
"צ'יק" - תמונה של ההורים של הכלה מצד אחד של השולחן, וההורים
של החתן בצד השני, וכולם נראים כאילו הם באמצע מלחמת מבטים.
אני מסתכל על התמונה וחושב על מיכל, שנמצאת בצד השני של האולם,
וכל רגע מגניבה אלי מבט מרוחק. כמו יוליה שמסתכלת על רומיאו
מתחת למרפסת וחושבת לעצמה "איזה טמבל".
האבטיח עוד עומד על השולחן באמצע האולם והסכין בתוכו. מיכל בטח
חושבת שאני סנוב שלא רוצה לאכול מהאבטיח שלה. ואני... אני חושב
שהיא מחכה שאני אעשה את הצעד הבא. אבל אני כרגיל טמבל ולא
מצליח להביא את עצמי ללכת את העשרה מטרים האלה ולנשק אותה.
האולם כבר התרוקן. אבל עכשיו זהו, עכשיו אני הולך לדבר איתה כי
אחרת אני לא אראה אותה יותר בחיים.
"תגיד אחי, ראית אולי את מיכל?" הוא לבוש שחור אז אני מניח
שהוא אחד מהמלצרים. "נראה לי שהיא יצאה, צא לחניה אולי עוד
תספיק לתפוס אותה."
תפסתי את האבטיח ביד ויצאתי מהדלת לכיוון החניה, אבל היא כבר
לא הייתה שם... היא בטח חיכתה כל הערב שאני אבוא אליה
והתבאסה...
אני מתיישב על המדרכה, פותח את האבטיח ומתחיל לאכול, לפחות
משהו...
טמבל...