פרק ראשון הזימון - אמיר
אלבום תמונות ישן ומרופט נפתח, ביד מצהיבה ומקומטת אך עדיין לא
מסגירה את גילו של בעליה, עוטה הגלימה מדפדף באלבום. גזירי
העיתון מתנדנדים מתחת לניילון הנצמד שאיבד את רב דבקו במרוצת
השנים. עמוד אחר עמוד, בלי חיפזון, יודע כי יגיע לעמוד המיוחל.
העמוד הבא הוא העמוד הנכון ועכשיו הוא הזמן הנכון:

"ילד דרוזי בן שלוש הוביל את הוריו לכפר השכן בטענה כי הוא
זוכר את חייו בגלגול הקודם. הילד ידע למסור את פרטיו של יוסף,
תושב הכפר השכן שנפטר לפני כשלוש שנים, הילד מסר פרטים מדויקים
על עבודתו ונסיבות מותו של האיש. כאמור הילד, שמעולם לא ביקר
בכפר השכן, הוביל את הוריו לביתו של יוסף שם הוא פגש באלמנתו
לה ידע לספר על חוויות משותפות מעברם המשותף. לתדהמת הוריו
ואלמנתו של יוסף, הובילם הפעוט למקום מסתור בחצר הבית בו
לטענתו טמן אוצר. cgzr, המשטרה בעזרת מתנדבים מקומיים ערכה
חפירות בחצר ומצאה ממחטה ישנה ובה סכום גדול של כסף בשטרות
ישנים. הסברה הרווחת היא ככל הנראה המנוח, יוסוף, שלא האמין
בבנקים החביא את כספו בחצר..."

לובש הגלימה סגר בהינף יד את האלבום, הוא דחף אותו מתחת
לזרועו והיטיב את הגלימה הלבנה ששוליה צבועים בפס כחול עז
רקומים מגן דוד בחוט זהב. הגיע הזמן הוא חשב, הגיע הזמן.
הוא טיפס במעלה מדרגות האבן התלולות, מתנשף, זוכר ימים אחרים
בהם טיפס במדרגות העתיקות האלו בקלילות של בן נעורים. עכשיו
הגיע זמנם של הצעירים ממנו לעשות את המלאכה, והוא התרח הזקן
נותר לו רק להובילם בדרך הפתלתלה שמחכה להם, את העבודה יצטרכו
לעשות לבד.

כבכל בוקר התעורר אמיר בחמש וחצי, האח כבר בערה בסלון הבית
כשאמיר נעמד מולה ערני לגמרי. תמיד התעורר כך, בבת אחת קופץ
מהמיטה נעמד על רגליו, עיניו פקוחות לרווחה, עומד ומשפשף אותן
בידיו. כשהיה צעיר יותר היה רץ במורד המדרגות לקומה הראשונה,
לחנות המכולת של אביו לנגוס מהפיתה החמה הראשונה שיצאה מהטבון
שבחצר האחורית. אביו, איש גדול ממדים, לבוש בבגדים הדרוזים
המסורתיים, חובש כיפה לבנה גדולה מעל קרחת מבהיקה, היה קולט
אותו לתוך ידיו החסונות, מערסל אותו בין ידיו לחזהו העצום.
שניהם היו מתגלגלים מצחוק ואושר לפגישתם המחודשת בכל בוקר.
פגישה מחודשת ומרגשת של מי שרק נפרדו אתמול בלילה בנשיקת לילה
טוב, של מי ששוטט בלילות בעולמות אחרים מותיר את אביו לדאוג
האם ישוב ויראה את בנו בבוקר. גם הבוקר, כבכל בוקר, כששמע האב
את צעדי בנו הקטן במורד המדרגות ידע, הזמן עוד לא הגיע.
ריצות הבוקר במורד המדרגות נפסקו כבר מזמן, השיטוטים והדאגה
לא. אמיר בן השש עשרה כבר לא רץ להתנחם בבוקר בזרועות אביו
מאימת הלילה. אביו מצידו, כבר לא שאל. כבחור צעיר בן לעדה
הדרוזית הבוקר הוקדש לתגלחת שכללה לא רק את הזקנקן והשפם הצעיר
שהופיעו על פניו, בקושי נראים, אלא גם את שער ראשו. הכיפה
הלבנה הגדולה היא שכיסתה עכשיו את ראשו במקום השיער השחור
הסבוך שהיה שם לפנים. תפילה, ארוחת בוקר, ברכת בוקר טוב לאביו
שכבר היה באמצע יום עבודה נוסף במכולת המשפחתית, והצדעה צה"לית
מול תמונות שני אחיו הגדולים הקצינים, גאוות המשפחה, שהיו
תלויות בכניסה לחנות המכולת. ומשם הדרך העולה במעלה הרחוב
הצפוף והמוצף. הגשם הראשון, כמו כל אבותיו הגשמים הקדמונים,
זורם ברחובות הכפר ממלא אותם במים עכורים שסוחפים עמם כל העומד
בדרכם.
ההסעה לבית הספר האזורי לבנים דרוזים עברה בגבעות ירוקות,
אוספת בחורים צעירים, כולם לבושים בבגדים המסורתיים, מגולחי
ראש חבושים בכיפות ענק לבנות דומים ושונים איש מרעהו. בבית
הספר לבנים בדלית אל כרמל למדו בנים דרוזים מכל כפרי הסביבה.
הלימודים כללו את לימודיי הליבה שמשרד החינוך הישראלי הורה
עליהם: חשבון, גיאוגרפיה, ספרות, כימיה ופיזיקה ולצידם לימודי
דת ומסורת דרוזיים. עולם חדש משתלב ומשתלט על הישן.
אמיר פסע לעבר כיתתו, עוד יום לימודים ארוך ומשמים לפניו. אילו
רק היה מצליח לישון קצת בלילות אולי היה מצליח קצת יותר
בלימודיו. כיתתו של אמיר הייתה בקומה השנייה של מבנה מפעל הפיס
בנוי צורת האות ר'. מסדרונות בית הספר היו פתוחים אל החצר
זרועת האספלט השחור ובמרכזה על תורן רם התנוסס דגל ישראל. הדגל
המונף בראשו ידע גם מורדות, ימים עצובים יותר, עת נידרש למחצית
דרכו של התורן. בשישים וחמש קיומה של מדינת ישראל ימי העצב
והשכול הלכו והתרבו כמספר בוגרי בית הספר שנהרגו בשליחות צבא
המדינה היהודית. הדגל הסתגל כבר לגלישה לחצי התורן והפוסעים
תחתיו גם הם הסתגלו למחיר החיים במדינת היהודים. האבל משתלב
ומשתלט על ההנפה המחודשת.
השיעורים עברו בעצלתיים, את ההפסקות העביר אמיר עם חבריו
במסדרון הפתוח. באוויר כבר היו דיבורי שידוכים של בני השכבה
הגבוהה יותר. מי השתדך למי? הוריו של מי נפגשו עם הוריה של
אחרת, אחותו של בן מחזורם? הדיבורים על שידוכים קרבים ובאים של
בני השכבה הבוגרת מילאו את הצעירים יותר בהורמונים בשפע
ובתאווה אל הלא נודע.
עוד יום כמעט ונגמר, חשב בליבו אמיר עת צלצל פעמון ההפסקה
משחרר אל המסדרונות עשרות גברברים צעירים. אמיר שם פעמיו אל
מעקה הבטון צופה לעבר רחבת בית הספר שהתמלאה. חברו, ראני,
לצידו מסביר לו עניין הקשור עדיין לשיעור גיאוגרפיה שאך
הסתיים.
לפתע בתוך המון התלמידים הוא רואה אותו עומד, גבוה ואיתן לבוש
מדים נישקו בהצלב וחיוך גדול נסוך על פניו.
העייפות נעלמת בבת אחת מגופו של אמיר, הרגליים נעשות קלילות
מדלגות עכשיו במורד המדרגות. ראני, חברו מספיק עוד לצעוק אחריו
'אבל מה?' ואמיר מספיק לענות בצעקה בחזרה תוך ריצתו 'זה עלי,
אחי החייל', וכבר נעלם במורד גרם המדרגות המוביל למטה אל חצר
האספלט השחור. ראני, נשאר עומד מסתכל משתהה במחזה הנגלה לעיניו
בחצר בית הספר.
אמיר פורץ בריצה אל החצר ההומה, לא מרגיש כי רמס כמה מחבריו,
הדרך רצה לו. עוד שלושה צעדים גדולים והנה הוא כבר עומד מול
אחיו החייל עלי. הם עומדים זה מול זה סוקרים האחד את אחיו ואז
נופלים זה על צווארו של זה, מתחבקים, מחליפים נשיקות כפולות,
כמנהג גבריי המקום וצ'פחות הדדיות כמנהג  גברים באשר הם. סכר
ליבו הגואה ופיו של אמיר נפתחים בשטף מהיר שלא מותיר לאחיו
הבכור מקום לענות:

- חזרת לחופשה עלי? יאללה כמה התגעגעתי אליך אחי, אימא ואבא
כמעט השתגעו מרב דאגה מההר דב הזה, אתה צריך להתקשר לאימא יותר
פעמים, אתה יודע איך היא. אז לכמה זמן באת יא אחי?

- לא יצאתי לחופשה, אחי, עונה עלי בין שטף מילותיו של אחיו
הצעיר.

-אז מה? איך באת? אל תגיד לי שברחת?!... אבא ימות מהבושה,
עכשיו כבר דאגה מתגנבת לליבו של אמיר במקום השמחה שמילאה אותו.

עלי מרים את ידו ומניח אותה על פיו של אמיר, אחיו הצעיר, כאילו
מנסה לחסום בידו את סחף המילים שמאיים לשטוף אותו שוב. הסחף
עוצר, יוצר נד גבוה של מילים שטרם נאמרו, בחרבה הרגעית הזאת של
אמיר ממהר עלי אחיו להניח את מילותיו שלו. תקשיב, הוא אומר
לאיטו, מניח כל מילה במשורה על האדמה הבוצית שנחשפה עכשיו בלבו
של אמיר, אתה יודע למה באתי.

פניו של אמיר משתנות, מרצינות ומקדירות, ענן הדמעות עולה וצף
בעיניו. לא לבכות, הוא חושב, רק לא לבכות הוא חוזר בליבו,
תהייה גבר והרי גברים לא בוכים, גם לא במצבים כאלה.

עלי מנצל את השתיקה שנכפתה על אחיו הצעיר, ידו גולשת אל כתפו
של אמיר וכמעט בלי קול הוא אומר - באתי להיפרד ממך, אחי הטוב.

הדמעות בגרונו של אמיר מאיימות להתפרץ הוא מגייס את שארית
כוחותיו ומלמל:  אבל...

ידו של עלי  מתרוממת שוב לסגור על פיו של אחיו, אמיר. עלי
עכשיו יודע כי אין צורך להוסיף מילים. הוא יודע, אמיר מבין.
הנד קורס תחתיו בשקט מהדהד. אמיר מבין. לא מקבל, אבל מבין.

עוד רגע קצר של שתיקה עומד בין שני האחים ואז הם נופלים שוב
אחד בזרועות אחיו בחיבוק דב ענקי, חיבוק אחרון של פרידה. עכשיו
הדמעות של אמיר זולגות על פניו, כבר לא אכפת לו מה יגידו ומה
יחשבו שאר הגברים. גשם של דמעות שוטף את עיניו כמו כל הגשמים
הקדמונים לפניו וסוחף אתו איתו הכל החוצה.

ראני, עדיין עומד בקומה השנייה המום, מנסה להבין את אשר מתחולל
לנגד עיניו, האם חברו הטוב השתגע? תמיד היו שמועות, למרות שאף
פעם הם לא דיברו בינהם על העבר. ראני לא רצה להביך את אמיר, אז
לא שאל. אבל, מה לעזאזל הוא עושה שם למטה, עומד כבר כמה דקות
בגשם השוטף בידיים ריקות, הרי אין שם אף אחד איתו, אין שם
כלום. והאם אלו דמעות בעיניו.

יבבה מקפיצה את אחרון התלמידים שטרם שם לב למחזה המשונה
המתחולל ברחבת בית ספרם. אמיר סוגר את פיו על היבבה ומתעשת.
הוא נעתק ממקומו ופורץ משער בית הספר, עכשיו הרגליים קלות, אין
סימן לעייפות שליוותה אותו כל היום, גם אין סימן לרסיסי הלילה
שפגעו בו כבכל לילה מאז נולד, עכשיו הוא רץ כמו שלא רץ מעולם.
הוא רץ במעלה הגבעה המובילה אל הכפר, מתנשף בסמטאות הצרות
והמתעקלות, כלל לא מרגיש בדרך את נהר המים השוצף והגועש שמתרגש
מאחוריו, כאילו רץ ומנסה להשיג אותו. הנה הוא כבר במעלה הרחוב
אל ביתו, הוא מגיע מתנשף אל הבית. מחוץ לבית חונה טרנזיט
צבאית. על מדרגות הכניסה לחנות כבר עומדים קצין העיר, קצינת
נפגעים, רופא, ראש הכפר וגם אביו.
הוא מביט מהופנט במראה הנגלה אליו, כל כך שקט, הוא חושב, לא כך
הוא דמיין את הרגע הזה כשרץ אל הבית אבל אז צרחות הנשמעות
במדרגות היורדות מפנים הבית, מפירות את השקט. אימו מופיעה
בכניסה צורחת בכל כוחה:  -לא! לא עלי שלי! הילד שלי! לא חארם
על הילד שלי!

אמיר עומד משותק מביט בנעשה. אביו, שנראה כאילו התכווץ מאז
השאירו בחנות הבוקר, משגיח בו לפתע ופונה אליו בקול שקט ומדוד
שאין בו כדי להראות את שמץ מסערת הרגשות  המשתוללת בקרבו

- זה אחיך, עלי, הוא אומר בעברית מפאת כבודם של אורחיו
היהודים, הוא נהרג בלבנון. הר דב- לקח אותו.

המילים שורפות את ליבו של אמיר. קצין העיר, אדם בגילו של אביו,
מתורגל אך לא לגמרי מורגל בעבודתו פונה אל אמיר מבקש לשפוך אור
על מעשיו פה בכפר הדרוזי השליו באמצע היום. בלשון לקונית, כמו
לקוחה מסרטים ישראלים ישנים, הוא אומר - לפנות בוקר עלה הצוות
בפיקודו של עלי על מטען צד רב עוצמה מצפון להר דב.
בכייה של אימו מתגבר, אביו שכאילו משגיח בנוכחותה לראשונה פונה
במתינות בערבית אל אשתו
- היי בשקט, ככה אלוהים רוצה. אלוהים נתן ואלוהים מחליט מתי
הוא ייקח. הגיע הזמן של עלי לחזור.
האם מנגבת את הדמעות מעיניה בשולי סינרה המקומח אך הדמעות
שאינן צייתניות כמוה ממשיכות לזלוג על פניה מתערבבות בקמח
ומשאירות שבילים לבנים על פניה, היא בוכה בלי קול.
עוד רגע של התמהמהות במרפסת הכניסה, המבשרים והמבושרים אינם
יודעים כיצד לנהוג, וכי מי יידע ברגע זה מה נכון לעשות?  קצינת
הנפגעים, בחורה צעירה מלאת חיים ותושייה לוקחת על עצמה את
הפיקוד ומגיפה את דלת חנות המכולת. היא מציבה את השלט האומר כי
"החנות סגורה" "ותכף אשוב" ומציעה בטון סמכותי  'שנעלה למעלה?

'
פמליית הנכאים מטפסת במעלה המדרגות. ראשונה זולגת האם , אחריה
עולים ובאים שליחי הבשורה כבדי הפה, אחריהם ראש הכפר הממלמל
פסוקים קדושים ואחריהם זקוף גוו האב משדל את אורחיו הלא קרואים
ב'תפדלו, תפדלו'. את שיירת המוות חותם אמיר מתעכב עוד רגע אחד
במורד גרם המדרגות שאך טיפסו, מביט בראשיתם, כאילו מחכה למישהו
נוסף העומד להצטרף.
אך אין שם איש. אור המדרגות כבה ורק חושך נמצא בתחתיתם.
דלת הבית נסגרת אחריו וממקום עומדו צמוד בגבו אל הדלת יכול
אמיר לראות את הנעשה בפנים הדירה. משלחת המוות כבר מתיישבת על
כורסאות הקטיפה האדומה בחדר האורחים שנבנה במיוחד רק לאירועים
חגיגיים, אבא פותח את חלונות החדר ואור גדול ולבן מציף ומסמא
את כולם. במטבח אחותו הצעירה מניחה מיד את פינג'אן הקפה על
האש, למרות שהיא עדיין לא יודעת  מי הם האורחים המפתיעים, הרי
הם יושבים בסלון המכובדים עם אבא, וזהו הסימן בשבילה להעמיד את
הפינג'אן על האש, לערוך בצלחת נאה ממאפה ידי אימה ולהעמיס הכל
על מגש המתכת הגדול. והנה היא כבר יוצאת עם משאה למסעה במסדרון
הארוך שייקח אותה אל סלון המכובדים מתרגשת כבר לראות מי הם
המפתיעים כך באמצע יום חול. אמיר רואה את אימו נחפזת לקראתה
פוגשת אותה באמצע המסדרון הארוך, הוא לא שומע ממקום עומדו את
קולה של אימו אך הוא רואה את ידה של אימו מונחת על כתפה של
אחותו, היא משחררת את המגש מידיה ואת כתפיה שפוצחות במחול של
בכי וקינה. עוברת רק דקה קצרה וכבר יד ביד הן אוחזות במגש
הגדול שמכביד עכשיו על שתי נשים, נכנסות לארח את אורחיהן.

 
צעדים כבדים ולאים נשמעים מאחורי הדלת הסגורה, מטפסים במעלה
מדרגות הבית, מישהו עולה לכיוון הדירה.
נקישה חרישית ביישנית נשמעת בדלת מנקרת בגבו של אמיר שעדיין לא
ניתק ממנה.
הדלת שאך נסגרה מאחורי שיירת המוות נפתחת מחדש. ישיש עוטה
גלימה לבנה בעלת אימרה כחולה רקומה מגן דוד בחוטי זהב נגלה
בפתחה.
אמיר  מושיט את ידו אל הזר הניצב בפתח והוא מצידו אוסף אותו
אליו לחיבוק אבהי.
- חיכיתי לך, ממלמל אמיר מבעד לדמעותיו, חיכיתי לך.