בוקר יום ה', השעון המעורר מצלצל את אחת מהיצירות הקלאסיות של
מוצארט, קרני השמש חודרות מבעד לוילון האדום יוצרות אווירה
חמימה.. משהו בורדלי כזה יש הטוענים, אבל אנחנו אוהבים את זה.
יום חדש קורא להיקרע החוצה מהמיטה אל העולם. צמרמורת של בוקר
קר יוצרת עור ברווז.
סיגריה ראשונה לצד ניחוח הקפה החזק, אי אפשר בלי מה שמרעיל את
הגוף.
זה שאנחנו לא שומרים על הפאקינג בריאות לא אומר שהחתולים לא
צריכים לאכול, שניים, אפור נמרי וג'ינג'ית לוהטת. הם מתגרגרים
על הרגל רעבים וצמאים אחרי הלילה בו נשנשו את השאריות. עד שהם
לא יבואו על סיפוקם אנחנו לא נזכה לבוא על שלנו...
פותחים את המים במקלחת שיתחממו אולי ישנו משהו. מקלחת ארוכה
מלאת קצף ריחני בניחוח חלב ודבש, אם מרעילים את הגוף מבפנים
לפחות נשמור עליו מבחוץ. בעקשנות לא יוצאים מהמים עד שהם קרים
ואז מתבאסת המקלחת, אבל זה כבר מוכר וצפוי. נו שוין.
בדרך החוצה המדרגות כאילו לא נגמרות, מחניקות, קרות. המחשבות
מטרידות את הראש, רק רוצים להיפלט החוצה!  פתאום הכל סואן, שמש
רמאית של בוקר חורפי מכה באכזריות, נטולת רחמים. אין מנוס
מלהתעורר. כשאנחנו לא מרוכזים רק בעצמנו יותר, חוזרים להכרה
בהדרגה -
זה קורה, העולם חוזר לזעוק. זה רעש בלתי פוסק, אחרי השקט
המחניק מגיע העולם וכל המשתמע ממנו. תחושת נוכחות וקיום אופפת
אותנו. השטיח האדום פרוש לרגלינו לוחש, מתחנן, דורש שנכבוש
אותו.
באולם ענק (שאם הקירות בו היו מדברים הכל היה הרבה יותר קל)
מיזוג האויר יורק רוח חמה שמקלפת מאיתנו את שכבות הבד. כולם
בשקט, המבטים משדרים חוסר אונים, איך לא למדנו את הפרק הזה
מהמחברת, הרי הוא מודגש בכתום זוהר בדיוק בגלל שהוא חשוב, טוב
זה מאוחר מידי... הנה ה50 הראשון בתואר.    
אל היכל הידע, האוצר הכתוב כופה שקט מוחלט. הזבוב על הקיר
מטריד את הסובבים, כולם מנופפים לעברו בדפים וידיים- הכל, רק
שילך כבר. בשקט מוחלט שמתחלחל פנימה הזבוב הוא קינג קונג תלוי
בקצה הבניין הגבוה ביותר שקיים בעיר שואג באימה על הרוצים
להורגו... סליחה. נשמור על השקט.
זה יום השנה שלנו, טיול רגלי עד למקום האירוע מפגיש עם תנועה
כבדה. כולם מסביב צופרים, חסרי סבלנות, או אולי הם יודעים?!
תודה, תודה חברים.
המדרכה משתלבת אדום ואפור, אפור ואדום. מהפנט. על הקוים,
בניהם, באלכסון. כל הכיוונים האפשריים רק לשבור את השגרה.
בזיגזג לימין ולשמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל. מרוב ריגוש
אפילו סיבוב במקום..  כשלא מביטים קדימה נתקלים במכשולים..
התנצלות מהולה במבוכה רבה גורמת לסומק בלחיים, "אויש! בלי
כוונה, סליחה. סליחה". הוא חייך. אולי צחק לו מבפנים.
טוב, זו הייתה פדיחה! בכוחות גדולים המדרכה נעקרת מתשומת הלב.
אישה קטנה, באה בימים צועדת מנגד. היא איטית ושעונה על מקל,
שערה הלבן מסגיר את חוכמתה, עינייה התכולות מחייכות החוצה על
אף הקושי הפיזי, עד שכמעט ניתן לראות אל נבכי מחשבותיה.
אור אדום מעכב את התנועה. האיש האדום עומד אך זה שעומד ממול
לא... האידיוט גורם לכך שהגיעו אורות אדומים רבים ושוב הכל
זועק מסביב.
כמה שיותר רחוק. דקה אחרי זה נראה כאילו העולם כבר שכח אותו,
כבר אין רעש, כולם בשלהם. טירוף!
הרגליים צועדות כאילו באופן אוטומטי, כשחושבים על זה- אנחנו לא
חושבים על זה.. תודה לאל או לישות כלשהי שגרמה לנו לעשות זאת
כך, הרגליים צועדות מאליהן, הריאות מכניסות ומוציאות אויר, הלב
פועם לו בסביבות המאה פעמים בדקה, שישים דקות בשעה, עשרים
וארבע שעות ביממה במשך כל הימים בהם אנחנו מנסים לעשות
היסטוריה. בסוף דורסים אותנו ואף אחד מסביב לא מכיר במאמץ שכל
המערכות האלה השקיעו. שלא נעסוק במי שיצרה את אותו אידיוט שלא
ציית לחוק!
על הסף, עוד צעד אחד קדימה ו...
הדלת נפתחת, החדר חשוך, רק נר אחד קטן דולק בסמליות. ורז נלחש
באויר "מזל טוב לי".
עוד יום הולדת נסגר לו, נפילה רכה על המיטה עוטפת אותי בחום,
אולי באהבה?!
דרך הוילון האדום משתקף לו אור הירח.