קרא אותי!
אני כספר פתוח לעינייך
(ולעינייך בלבד)
עלעל בי,
הפוך את דפי,
קרא בין השורות
תדגיש פסקאות חשובות
ולבסוף,
(רק אחרי שבאמת סיימת)
תגיע אל המסקנה
(הכל כך שקופה)

שתי כפפות לבנות,
אוזן קשובה
וקצת ראש פתוח
(אולי,
הרבה ראש פתוח)
זה כל מה שאתה צריך
בשביל לנתח,
לחתוך
אותי
לחלקים קטנים
ככל שתרצה.

כדי
להכיר אותי,
(כמו שאני חושבת שאתה כבר מכיר)
אין צורך
(באמת שאין)
לפתוח ולראות מה קורה בפנים
(גם הכפפות מעדיפות שלא להתלכלך)

תדקור אותי,
בווריד.
תוציא ממנו דם!
אותו,
שלח למעבדה
תבקש שישוו אותן
לזה שהבאתי לך,
דם, ששמרתי מ"לפני"
(לא חשבת שאני,
בעצמי,
קיבלתי את הבשורות כל
כך בקלות נכון?)
כשתתקבל התוצאה,
תוכל להיווכח בעצמך.
מה נראה לך?
השתנתי?

הקירות סוגרים עליי
הכל הופך שחור
(אני כבר לא עומדת בזה)
עוד מעט,
(צריכה אויר)
אולי
יהיה מאוחר מדי
(דמעות חונקות לי בגרון)
בוא לא נגיע
לשם,
אבא!
(שנינו יודעים שתמיד
הייתי קרובה יותר אליך)

בוא נעצור את זה עכשיו
אני,
עדיין,
(אם תשכנע את עצמך בסוף
אולי עוד תאמין בזה)
אותה
בלה
שלך.

עכשיו הוא כבר יודע...
אני נושמת שוב...
:)