היא עמדה בכניסה לשביל. במקום שבו גדלה לא היו שבילים אלא רק
דרכים ורחובות ועכשיו השביל הזה שנראה לה כמו ים, השביל הזה
שכולו תהומות ובקצהו השני עומד בית ובתוכו יושב אדם.
והיא עומדת בכניסה לשביל והוא יושב בסלון הבית, לא יודע שהיא
עומדת במרחק עשרות מטרים ממנו,
והיא יודעת שקילומטרים רבים עוד לפניה, אולי רבים יותר ממה
שהלכה עד כה, רבים יותר מכל הימים שחצתה בחייה.

הסיפור הזה, כטיבם של סיפורים , מתחיל עוד הרבה לפני. אין לדעת
עד כמה רחוק מגיעה ההיסטוריה, כמה יש לספר על מנת להגיע
לתחילתו האמיתית של הסיפור.
ואולי ההיסטוריה היא שמיותרת, היא שמקשה על הסיפור ועל עלילתו,
היא התהום שעומדת בינה לבין הבית.

הבית הזה נראה זר לה, כמעט לא יאומן שהאדם שחשבה שהיא מכירה כל
ימי חייה בחר לגור שם. הוא לא דומה בדבר לבית בו גדלה. אולי
למעט הפרדס חשבה לעצמה, נזכרת בטיולים בימי שבת בפרדס רחב
הידיים שלידו גדלה עד שנהרס תחת דחפורים והפך לשכונת מגורים
לזוגות צעירים עם הורים עשירים.
אולי למעט השקט, הדממה הדקה שעטפה כל מקום בו הוא היה. אולי
למעט הרעש, הרעש שחשה בתוכה כל עת הייתה בקרבתו, הלימות
התופים, תרועת הקרב.

והנה שוב קרבות, כי הרי בקרבות עסקינן , בקרבות היא מבינה.
בעלבון ופוגעניות, בניצחונות והפסדים ובתבוסה. בבושה של מנצחים
ובגאווה של מפסידים. בכל זה שניהם מבינים, שני גנרלים גדולים.
והיא עומדת בפתחו של השביל, כמעט מתפתה לחדד את החרב והוא יושב
בסלון הבית ונזכר בקרבות עקובים מדם.
ושוב ההיסטוריה שמפרידה ביניהם. רגליה מתאבנות.

במוחה היא עמדה כאן מיליון פעמים, חזרה שוב ושוב על הדברים, על
סדר הפעולות. רק את השביל היא לא דמיינה. יש דברים שלעולם לא
נוכל לדמיין, אירועים שגם הדמיון הפרוע ביותר לא יכול לבדות.
ואז הם מכים, דווקא אלה שלא דמיינו, אלה שלא יכולנו להתכונן
אליהם וכשהם מכים נפער פער והמציאות נהפכת על פיה והרגליים
משתתקות.

שקט. שקט שהיא לא יכולה לסבול, היא עומדת ומרגישה קטנה יותר
מתמיד, כאילו נלקחו ממנה כמה סנטימטרים טובים.  מביטה למטה אל
זוג הכפכפים המטופש וחושבת על איך זה שתמיד היא אותו דבר.
הרגל שלה נמתחת קדימה, בועטת בחצץ, עושה את הצעד הראשון.

צעדים ראשונים הם סיפור בפני עצמו, נפילות ראשונות הן שירה.
ההחלטה הזאת, הלא מודעת, הזורמת מטבעה, הרגע בו הגוף מתחיל
ללכת, ברגע הזה יש נחמה אדירה.

רק עכשיו היא שמה לב שקיץ, קיץ לוהט ויבש. כבר הרבה זמן שקיץ
ורק עכשיו היא מרגישה אותו, מרגישה את השמש צורבת את העור שלה.
הוא עכשיו בבית, שותה כוס מים קרים ומתעדכן בחדשות. הבת שלו
צועדת בצעדים קטנים ומדודים והוא ודאי לא משער בנפשו שעוד זמן
לא רב הם יפגשו אחרי זמן ארוך, כי הרי כל זמן במקרה שכזה הוא
ארוך.

מקרה שכזה. היא מעולם לא אהבה להיות מסווגת כמקרה שכזה, מקרה
שניתן להכניס לסטטיסטיקות בספרי לימוד.
אבל עכשיו קיץ וגם קיץ היא  מעולם לא אהבה  והיא חלק
מהסטטיסטיקה והבית לפתע נראה לה קרוב באופן מבהיל.

איך אפשר לדעת?  איך אפשר לתכנן את המרחק הזה כמו שאנו  מכירים
אותו? המרחק הזה הוא הרבה מעבר כל מה שניתן למדידה. הוא מחילה
והוא צער, הוא מורכב ממיליוני רגשות, הוא מורכב מחומות ומעבודה
של שנים.
ומה בכלל הביא אותה לפה? ולמה דווקא עכשיו? וגם הסיבה שהייתה
מלכתחילה נראת רחוקה וזרה.

רגליה ממשיכות לנוע בקצב איטי, היא יודעת שהיא לא תגיד לו
כלום, היא יודעת שהכול כבר נאמר, שהפעם מילים רק יהרסו לה.
נחשול של כעס עולה בה , זה האדם שהיא , האדם שהוא יצר בדמותו ,
הרי הוא זה שטבע בה את המילים, את הסקרנות , את האמת. ועכשיו
למענו היא תוותר על הכול . ושוב גלים של כעס מתנפצים בתוכה.
היא מרגישה את זה בבטן ובברכיים ובמרפקים. עיניה לוכדות צללית
שנעה בבית שמולה. רק שיאמר את האמת, שייתן לה סיבה. מחנק עולה
בגרונה, הפעם האחרונה שראתה אותו הייתה בקיץ שקדם לקיץ שקדם
לזה. היא נזכרת  בשתיקות המתוחות. והנה הדמעות מתחילות לזלוג,
כאילו לא עברו שני קייצים ופתאום האובדן נראה עוד יותר מוחשי.

הוא מתהלך בביתו ועושה את הדבר הזה שאנשים בודדים בגילו עושים.
אולי קורא ספר, אולי מאזין לתוכנית ברדיו,
אולי ממתין שמשהו יקרה, שמשהו גדול יתרחש ביום הזה, החם
והיבש.

אין טעם לדבר על העבר, ההווה הוא שקיים והווה הוא היא והשביל.
וחוץ מזה לא קיים דבר. היא והצעדים המדודים והדמעות.

היא מביטה אחורה, שמה לב שהלכה כבר יותר מחצי דרך, זוהי קריעת
ים סוף עבורה, הנה היא חוצה את המדבר.
הרגליים שלה ממשיכות ללכת כאילו מנותקות מהלב והראש, תמיד
הייתה טובה במשימות. חם לה וראשה נהייה כבד. היא מנסה שלא
להיזכר בכלום. לא בטוב ולא ברע. לא באחרי ולא בלפני. לא באשמה,
רק לא באשמה. האשמה שהרחיקה אותה מכאן והאשמה שהביאה אותה
לפה.



אין שלט על הדלת שלו. אין שלט שאומר שכאן גר אבא שלה ושהוא אדם
נדיר ומורכב ושהוא טעה יותר משצדק.
אין שלט כזה והאין הזה מעורר בה משהו,כמו אגרוף בבטן. זה לא
משנה. פתאום היא מבינה ובא לה לצרוח את זה.
בא לה לצרוח על כמה שזה לא משנה. והנה היא אומרת את זה. הוא
טעה יותר משצדק, הוא היה לא בסדר, הוא סרב להודות, הוא פגע בה
וכל זה לא משנה. והיא רצתה לצרוח על איך זה שפתאום, אחרי הדרך
הארוכה הזו והבלתי אפשרית, היא הבינה שהוא תמיד יהיה אבא שלה,
היא תמיד תהיה הבת שלו.

היא נושכת את השפתיים ולוקחת נשימה עמוקה. צליל הנקישה בדלת
מעיר אותו מחלומות בהקיץ. משהו גדול יקרה ביום הזה, החם והיבש.