פעם,
בלי הדאגות הסתמיות,
פעם חיינו כאילו העולם כולו טוב,
פעם היתה לי סבלנות לחיים,

אני מסתכלת על ילדי הגן וחושבת,
אילו מין מחשבות חולפות במוחם?
מה הם הולכים לעשות אחר הצהריים?
זה בטוח משהו לא מחייב, לא מתיש,
לא מצפים מהם, לא צריכים מהם,

המחשבות במוחם לרוב הם מחשבות נעימות,
לא לוחצות, לא מחייבות,
אולי מדי פעם יחשבו על מפלצות מפחידות
ואז אמא תבוא, תחבק ותסביר שאין דבר כזה באמת,
וזה ירגיע, עד לפעם הבאה.

אולי המחשבה על קוביית שוקולד תעשה אותם מאושרים,
אולי על בובה חדשה,
או על המשחקים שישחקו איתם מחר בגן,
מחשבה פשוטה נעימה, לא מחייבת.

אני מרגישה סגורה בתוך החיים,
אני חיה מיום ליום
כשהדבר היחיד שמחזיק אותי הוא האהבה שלי
המחשבות שעושות אותי קצת יותר מאושרת
הם המחשבות על העתיד,
וגם הן מוזנות בחששות ובפחדים
שמשהו ישתבש
שמשהו רע יקרה
כי אני הרי יודעת
שדברים רעים קורים בכל מקום,
זה מפחיד.

פעם לא ידענו, חיינו במובן מסוים בגן עדן
עד שהבגרות פיתתה אותנו לנגוס מפרי המציאות

עוד מעט אני אצא לחופשי
אעצב בעצמי את המציאות שלי
מקווה שזה יהיה פחות לחוץ.