האנדורפינים מתו, האדרנלין שכח.
הסרטונין תפס רגליו וברח.
האוקסיטוצין והוזופרסין רצו אל הגבעות
והדופמין רשום כנעדר.
"אני ארשום פרוזק, פקסיל וזולופט".
הם מתווספים אחד על גב השני
ממלאים אותך תחושה חמימה ונעימה
ואת כמעט לא נושמת.
את יכולת החיוך איבדת,
לדבר כבר מזמן שכחת.
את לא באמת רוצה שזה יאבד,
את לא רוצה שזה ייעלם.
זה נעים, זה שם.
זה נותן לך רשת ביטחון-
את כבר נפלת לתוכה,
דרכה לא תוכלי ליפול יותר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.