גירסה II
------------
"היות ואין אדם יודע יום פקודתו"... את שומעת? אי אפשר לדעת
מתי יפקוד אותנו ההוא שלבוש סדין שחור עם המבט האטום והמגל
ביד. ואם היה אפשר? היית רוצה לדעת? באמת? אני לא. ממש לא
הייתי רוצה לדעת מתי אקבל פקודה מוזרה שכזו... בשביל מה לי
לדעת? כדי לעשות טבלת ייאוש? זה די מייאש לעשות טבלת ייאוש
ואני מעדיף שזה יבוא בהפתעה גמורה, ולו רק כדי שאוכל להניח כל
יום, גם כשאהיה בן 154, שיש לי עוד לפחות 111 שנים לחיות.
ואם כבר באה הפקודה? איך בדיוק היא באה? מישהו טורח לתלות שלט
חוצות באיילון ולכתוב שם "חיליק, עוד חודשיים למינייאק!
אוהבים אותך!"?. וזה במקרה הטוב... במקרה הגרוע, אתה חוצה
כביש, בצד שמאל, בתחתית הפריים מופיעה ספירה לאחור מהירה כזו
בספרות זרחניות 3... 2... 1... אתה מביט ימינה (אלא אם כן אתה
בלונדון), מניח רגל על הכביש והופס... אתה מרוח על הכביש והשאר
- היסטוריה. למעשה... גם אתה היסטוריה.
את יודעת? אם כבר אפשר לבחור, אז אני מעדיף לדעת מספיק זמן
מראש - כמו שקרה לי. זוכרת? (בטח זוכרת). אז... באותו לילה
חם ולח שחזרנו מירושלים, או השד-יודע-מאיפה. הטלפון צלצל וקטע
לנו את טריו אספרנזה ושארל אזנאבור ששרו "לה בוהם". ד"ר זלצר
התנצל על השעה ואמר שהבדיקות דם חזרו, זוכרת? (בטח זוכרת).
כבר לפי המוסיקה של הקול שלו ידענו שמשהו לא בסדר, אבל לא
חשבנו שזה כל כך דרמטי, הא? קטעים עם החיים האלו... זוכרת?
את זוכרת מה הוא אמר? "אני עובר כאן על הבדיקות דם שלך ומשהו
קפץ לי לעין"... ישר דמיינתי שפרעוש סורר קיפץ ומצא את דרכו
לעין של הד"ר, אבל מסתבר, שמה שקפץ לו לעין, הייתה כמות
הלויקוציטים שלי הלא סדירה. בכלל לא הבנתי אז שמישהו כבר
התחיל לתכנן את הגרפיקה של השלט שלי באיילון. מה זה בכלל
לויקוציטים? ולמה הם מתרבים לי בגוף כל כך? ואיך הגיע פרעוש
לקליניקה הכה מטופחת של ד"ר זלצר?
ואחרי ד"ר זלצר, היו עוד דוקטורים אחרים שהאחרון שבהם אמר
שסטטיסטית, 95 אחוז מאלו שבאים עם "תמונת דם" כזו, תתפרץ אצלם
לוקמיה ב 24 החודשים הקרובים (בממוצע כמובן). כדרכי, התעלמתי
מה-95 אחוזים האלו שמוציאים שם רע לכל השאר ושאלתי לגבי ה 5
אחוזים הנותרים. "אהה...", אמר ההמטולוג בחיוך כובש "אל תתעסק
בזה - שלוש נקודה שש אחוז זה זיהום כלשהו (ואתה לא זיהום) ועוד
אחוז וחצי זה סטייה סטטיסטית לכל כיוון." קרן אור הבליחה
באפלה - אני לא זיהום. מי רוצה למות בתור זיהום? ההמטולוג
ממשיך לנסות לבלבל אותי עם נתונים: "אתה מבין משהו בסטיות
סטטיסטיות?" "בסטטיסטיקה לא" עניתי בשקט, "אבל בסטיות אני
דווקא מבין לא רע". "טוב, אז תראה... " ואז הוא צייר איזה
פעמון גאוס כזה ומתח את קווי סטיית התקן לאורך וצייר חץ כזה
למרכז בעט אדום. "הבנת?". עיניי תרות אחרי פרעושים שמקפצים
על הרצפה ונפשי תרה החוצה, החוצה, החוצה.
ואז, אחרי שכל היועצים, כולל אחותי-רופאת המשפחה שמכירה דרכים
רבות לא לומר כלום בהמון מילים וכולל רחל, שגם היא רופאה וגם
עובדת במכבי וגם דרום-אמריקאית וכולל האחות שהכינה אותי לשאיבת
מח עצם במחלקה האונקולוגית באיכילוב - כולם אמרו את דברם וכלום
לא השתנה. כבר אז אמרתי לך שאני כמו טובע שנאחז בקש, אבל זה
הקש היחיד שיש לי ואיזה מזל שגיליתי את זה מספיק זמן מראש...
עכשיו נוכל להוציא את כל הכסף מהבנק, לנסוע לכל אותם מקומות
שתמיד רצינו ולשים זין על הכול, בדיוק כמו שתמיד תכננו... רק
חבל שבסוף, מישהו צריך למות וחבל יותר שהמישהו הזה הוא אני.
אבל בינתיים, אני כאן - במחלקה האונקולוגית. האחות כבר מודדת
אותי במבטה החמדני ושוקלת איזה צבע ירוק של פיג'מה יתאים יותר
לעיניים שלי. היא מלחשת לי בסוד שמי שמגיע לשאיבה - בדרך כלל
חוזר לכאן ליומיות (?). "ממש שמחת בית השאיבה" אני חושב
לעצמי, בין כאב מפלח לכאב משתק ובין צער שמדמים את החושים
לדממה שבה ההמטולוג קודח לי באגן.
ואחר-כך, היא אומרת לי לשכב קצת ולהירגע "אולי איזה כוס מים?
עוגייה?" אני מסרב בנימוס ומעדיף שתמשיכי להחזיק לי את היד
כמו פעם, אבל את במסדרון - רחוקה ומתייסרת מראש במחשבותייך.
אני מציץ ורואה אותך מכונסת בעצמך ומריצה את הסרט הרע הזה שוב
ושוב ולא יודע מה יותר כואב לי עכשיו - אני, או את.
והרופא חוזר, עטור בחיוך מרגיע, מנופף אלי את חתיכת העצם
שהוציא ממני ואומר "עכשיו אני שולח את זה למעבדה, כן?" וגם
"עוד שבועיים בערך נדע מה התוצאות ואז אני אתקשר אליך, כן?"
כן... כן... כן... בואי ניסע מכאן כבר לבנק ומיד אחרי זה
לנתב"ג ונקנה את הכרטיס הכי יקר למקום הכי זול - רק את ואני,
כן?
עוברים שבועיים, והרופא מתנצל שהבדיקות עדיין תקועות במעבדה,
כי יש הרבה לחץ. אלוהים לא מרחם על מדפיסי השלטים שיש להם
המון עבודה לאחרונה. אחרי שלוש שעות נקודה שש (בממוצע) אני
כבר לא מתאפק ומצלצל שוב לרופא... בכל זאת, קם און בייבי,
המטוס מחכה... וככה עוברים להם עוד יום ועוד אחד וההם במעבדה
מורטים את עצבי עד לקצה גבול חוסר היכולת האנושית האפשרית ועוד
קצת.
ובשלישי בצהריים, האחרון בספטמבר, הלבורנט החרוץ הגיע לעצם
שלי, צבע אותה, ניער אותה, טבל אותה בכימיקלים כחולים, צייר
גרפים מקסימים בעט אדום, הדפיס דו"ח קפדני על נייר A4 ברווח
כפול ושלח אותו למרכז בקרת דוחות, ששלחו אותו לפקידה של
ההמטולוג ששלחה אותו להמטולוג ובא השוחט ושחט את השור ורגע
לפני שהגיע ההוא עם המגל כדי לשחוט את השוחט צלצל אלי הדוקטור
המחייך וסיפר לי שאני בכל זאת, סטייה סטטיסטית. מזל שלא
שילמתי מראש לגרפיקאי של השלט.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.