מיכל נשואה לבנקאי עשיר. ממש עשיר. כזה שמדורי הכלכלה היו
שמחים לראיון אתו. לפני כמה שנים הם עזבו את הארץ מטעמי מס
ועברו לליכטנשטיין. הם קנו שם טירה עתיקה מעל כפר שליו. במחיר
מציאה.
הוא נוסע הרבה, אף פעם לא בבית. הילדים הולכים לבתי ספר
ליכטנשטייניים מסודרים, ובבית יש להם מורים פרטיים. הם מאוד
מחונכים. מיכל מבלה אתם קצת כל יום. אבל רוב הזמן היא עם
עצמה.
לא משעמם לה. בכלל. הבעל קנה לה מחשב חדיש, מהיר וצבעוני,
וחיבור אינטרנט בקצב רצחני. בהתחלה היא היתה מורידה סרטים, אבל
קולנוע אף פעם לא היה האהבה שלה. גם מפורנו נשבר לה בשלב
מסוים, וכל האפליקציות והמשחקים התלת-ממדיים אפילו לא התחילו
לעניין אותה.
אבל לא משעמם לה. יש לה בלוג בשם בדוי בבלוגלי, עוד אחד בתפוז,
עוד שניים בישרא. יש לה שני פרופילים בפייסבוק, והיא אוהבת
לרכל על עצמה. שניים מהבלוגים מקושרים לעמודים בבמה חדשה: באחד
היא מפרסמת שירה קיטשית ותפלה, בשני טקסטים אוונגרדיים, חסרי
קישור וקוהרנטיות. אם אף אחד לא מגיב, היא מגיבה לעצמה, משתמשת
במגוון שמות קוד: שאולה ברטולי. מרתה מקג'אוויין. דינה ברזילי.
טלי דרור-קדמון.
לפעמים היא מתחזה לגבר ומנהלת צ'אטים עם מכרים שלה מהפייסבוק.
היא נהנית לשמוע אנשים מתפארים שפגשו אותה, ששכבו איתה. היא
מוליכה אותם בלשון ושומעת עוד ועוד שקרים על עצמה.
היא לא נשארת באף דמות יותר מדי זמן, סוגרת בלוגים ופותחת,
לרגע אחת פותחת בלוג עיצובים למעריצות טוקיו הוטל ושבוע אחר-כך
מפרסמת מאמרים פוליטיים נוקבים באייל הקורא. בכל פעם שהיא
מרגישה שעלו עליה היא בורחת; הסיוט שלה הוא לגלות בפתח הטירה
את אלי אשד.
פעם אחת אפילו השתמשה בשמה האמיתי, אבל זה מלפני הנישואין. הרי
אף אחד ממילא לא יזהה אותה ככה, ויש בטח אלף מיכל מלול בארץ.
זה היה בתגובה לטלי דרור-קדמון, שכתבה מאמר מלא יצרים שקטל את
השירים החדשים של שאולה ברטולי, אמנית האוונגרד שצ'יקי הכתיר
בתור 'הדבר הבא ברשת הישראלית'. היא כתבה רק מילה אחת,
'אהבתי'. ואז עישנה סיגריה ושתתה כוס גדולה של קפה נטול קפאין,
והלכה לישון.


לאחרונה יש לה מעריץ חדש, עקשן. הוא מגיב קבוע בבלוג של 'אוכלת
אבק', זה שבו היא מנסה להיות הכי אמיתית, ומשנה רק עובדות לא
חשובות כדי שאף אחד לא יזהה. אז היא מבוגרת בעשר שנים מגילה,
גרה בלוכסמבורג ולא בליכטנשטיין, מחזיקה ילד אחד ולא שניים,
סובלת מאסתמה קשה ומדברת יפנית שוטפת. אז מה, העיקר שהיא
אמיתית. מספרת באומץ על רגשותיה, על הניכור שלה לבעלה, על
ההתמודדות עם ההתמכרות למשככי כאבים. אז מה אם היא מכורה רק
לאינטרנט.
אחרי ארבעה שבועות של תגובות מלאות חום ואהבה, אבל לא נטולות
אינטליגנציה, תובנות ועומק, היא הזמינה את 'אחד שמבין' לצ'וטט
אתה אישית. לצורך העניין התפשטו שניהם מהמסכות: 'אחד שמבין'
התברר כעודד, איש עסקים גרוש ובודד מפרדס חנה, בן 46; 'אוכלת
אבק' התגלתה כליאת ברנר, בת 44, שגרה בלוכסמבורג (אבל לא בעיר
הבירה אלא באחת הערים הקטנות, בגלל האסתמה). הם שוחחו לעומק
הלילה, בשעות משונות שנקבעו על ידי לוח הזמנים שלו ברחבי
הגלובוס ולוח הזמנים שבהן נהגה מיכל לתדלק את הדמויות האחרות
שלה; הרי לא ייתכן שבגלל שליאת ברנר מאוהבת יוזנחו 'שביט
אפרפר', איליה סטרוגנוף, לוסי השואלת ומושי מושי טוקיו בת
ה-12.
עוד שבועיים עברו והוא לחץ עליה להיפגש. יש לו כנס בקלן וזה
ממש לא רחוק. הגיע הזמן, הוא אמר, שנתגבר על הקיר הווירטואלי
הזה שחוצץ בינינו. היא הסכימה ללא היסוס, במהירות שהפתיעה
אפילו את עצמה. אבל לא בקלן, היא ביקשה, המון זיהום אוויר. מה
דעתך לבוא לטריר? עיר יפהפייה, כאן קרוב, עם המון אוויר ורק
שעתיים נסיעה מקלן. היתה בטוחה שיסרב, אבל אחרי שלוש שניות של
שתיקת-מסנג'ר הוא התחיל להקליד הודעת תשובה ואחרי רבע דקה
נוספת של בהייה במסך הוא כתב: מצוין. אז בטריר. זה יוצא
ב-9/11, כמה סמלי.
היא שלחה לו סמיילי מהנהן אבל היתה צריכה לסגור - לודביג שוורץ
ואן קופף הבטיח למעריציו עוד פרק בסאגת המד"ב הפסוט-אפוקליפטי
שהוא כותב אצלו, והיא עלולה לא להספיק להשלים אותו לפני שיבואו
הילדים. ובגלל שצללה עמוק עמוק למצבו של כדור הארץ אחרי שהורעל
באורניום ואחר כך למצב של שני ילדיה, שהורעלו ביותר מדי גרמנית
ובקושי הסכימו לדבר אתה עברית, לא העלתה בדעתה להרהר בהערתו
האחרונה של המאהב הכבר-לא-כל-כך-אלמוני עד ששכבה במיטתה בשתיים
בלילה, הביטה בתקרת החדר ותהתה למה היא לא מצליחה להירדם.

כשבעלה חוזר הביתה הוא תמיד רוצה לשכב. זה קורה במרווחים לא
קבועים, לפעמים שבוע אחרי שבוע ולפעמים רק אחרי חודש שלם. אבל
הוא תמיד מתקשר יום קודם, נותן לה להתכונן. הם שוכבים בתנוחה
מיסיונרית, היא מביטה בתקרה וחושבת כמה זאת קלישאה. אחר כך הוא
מחבק אותה ונצמד אליה כל הלילה, או עד שלוש בבוקר אם יש לו
טיסה מוקדמת.
וגם זה לא נכון, חשבה כשהתהפכה במיטתה. זה רק התיאור שכתבה
'אוכלת אבק' על בעלה ברטולד, היהלומן השמן כמו דוב הגונח בקול
שהיה מעיר את השכנים לו היו להם. בעלה של מיכל הוא דווקא
מהמשקיענים, תמיד מספר על תנוחות חדשות שנתקל בהן במגזין
בטוקיו או על המלצה חדשה של תואמות-דוקטור-רות משיקגו. תמיד
הוא מתעקש לספק אותה, והיא נותנת. ולא מתחרטת. הרי גם כשישבה
בתחתונים מול אתר פמיניסטי מושקע של פורנו לנשים לא הרהרה
באגנים המוצקים שריצדו על המסך אלא בתחת הרך והחלק למגע של
הבנקאי הפרטי שלה.
היא חשבה עליו ואז חשבה על עודד, משווה את התחושות בבטן
התחתונה פשוט כי לא התחשק לה לישון. שלוש פעמים כבר החליטה
לקום מהמיטה ולבדוק באתר של הדויטשה באן כמה עולה כרטיס לטריר.
שלוש פעמים אמרה לעצמה שהיא מטומטמת. ניסתה ללא הועיל להיזכר
באיזה תאריך הם קבעו כדי לחשב איזה יום זה בשבוע. רצה למחשב
בלי ללבוש אפילו חלוק ובדקה את שיחת המסנג'ר האחרונה. התשיעי
בנובמבר, כמה סמלי.
היא מלמלה את התאריך לעצמה ותהתה למה הוא נשמע מוכר, ומה בו
סמלי. עשתה חיפוש בגוגל ויצא לה רק ה-11 בספטמבר, שהאמריקאים
המטומטמים כותבים אותו ככה משום מה. רק אחרי שקפצה לוויקיפדיה
(עודד אמר לה שהוא עורך שם מדי פעם) גילתה בדף השיחה טקסט
שהזכיר לה נשכחות, וכמעט הוציאה לעצמה עין עם העכבר. כמה שהיא
מטומטמת, ואיך לא זכרה שבעלה מעריץ שרוף של דיוויד ברוזה
ואפילו סחב אותה למצדה בהליקופטר כדי לראות אותו בזריחה.

מיכל סגרה את כל החלונות והלכה לישון, מחבקת את עצמה מתחת
לשמיכה. למחרת, בעשר בבוקר שעון ליכטנשטיין, כתבה ליאת ברנר
מייל לעודד וניתקה את היחסים ביניהם. "דווקא ההחלטה לממש את
הקשר ולהיפגש הביאה אותי להכיר בהאהבה הגדולה שאני רוחשת
לבעלי. לא אפגש אתך, לא בנובמבר ולא בכלל; איני רוצה לפגוע
בכך, אבל הייתי שמחה לו יצאת מחיי לגמרי." היא חתמה בשמה
המומצא, עשתה הגהה ושלחה. את הבלוג של 'אוכלת אבק' הורידה
למחרת, מחקה הכל עד הפוסט האחרון; כפיצוי המציאה לעצמה דמות
חדשה: עודד מנהיים, מורה לפיזיקה מראש פינה, גרוש. הוא יכתוב
על חייו, על אהבותיו, על הסטוצים שהוא מוצא בפאב החדש שבשכונת
האמנים. כל כך הרבה אפשרויות.

עודד לא ענה למכתב. התשיעי בנובמבר חלף. ב-14 בחודש בא בעלה
לביקור. הוא הודיע לה כרגיל מראש, והיא הכינה פוסטים לכל
הדמויות שלה ושמרה אותן בטיוטות, שתוכל להעלות הכל תוך דקות
כשהוא ילך לישון. רק את עודד מנהיים שלחה ליומיים של טיול שנתי
בנגב, שיתאוורר.
בעלה היה נהדר כרגיל, הביא לילדים פאוור ריינג'רס מניו יורק
ולה סט סקסי של גופייה ותחתונים שקנה ממעצבת צעירה ומבטיחה
ב'ריבוע הזהב' של מילאנו. במיטה, כמו תמיד, היה רגיש מלא
התלהבות, אבל היא לא כל-כך הצליחה להיכנס לזה. תמיד תהתה איך
יש לו כזה להט אליה כשמחכה לו בטח בחורה בכל מלון. דמיינה אותו
שוכב עם יפהפייה תאילנדית, עם כושית שופעת בניו יורק, עם סקרלט
ג'והנסן בטוקיו, וככל שדמיינה החל גופה להתלהט. בחיוך מרוצה
עצמה את העיניים וחשבה עליו מזיין את שרלוט לה ריבואר, את עו"ד
טלי דרור-קדמון, את ליאת ברנר על הספה הכחולה בסלון בית=החווה
בלוכסמבורג.
כששכבו בחיבוק של אחרי שלף פתאום ממגירת השידה מעטפה. שובר
לשבוע סקי בסנט גאלן, בחודש הבא. "ליום הנישואין שלנו," לחש,
והיא נזכרה שזה התאריך.

כשנסע העלתה שוב באוב את שיחת המסנג'ר האחרונה עם עודד. התשיעי
בנובמבר, כמה סמלי. גלגלה את המסך אחורה וקראה אותו יורד קצת
על ברטולד, בעלה המדומיין של הגברת ברנר. מצאה את עצמה כועסת
בלי סיבה. בהחלטה של רגע מחקה את השיחה ואת כל ההיסטוריה,
ובבלוג של עודד מנהיים כתבה על מלכה, המורה לספרות שלמד להכיר
בטיול השנתי ושפך בפניה את לבו על בדידותו. התגובות נעו בין
'סחתיין על האומץ' ל'כמה פתטי'. את האחרונה כתבה בעצמה, תחת
השם "יוהן וולפגנג פון גתה", אבל זה לא עזר לה להרגיש טוב.

שלושה ימים לפני חופשת הסקי המובטחת גילתה מיכל שאין חיבור
לאינטרנט בבקתה. רק בלובי של הגסטהאוס, וגם הוא לא פועל תמיד.
שלוש שיחות טלפון באנגלית היסטרית לא שינו דבר. היא חשבה להכין
מראש מספיק פוסטים בשביל כולן, אבל ידעה שלא יהיה לה זמן. הוא
יהיה כאן עוד יומיים, לעזור לה לארוז, ועד אז לא תצליח לחשוב
שבוע קדימה בשביל שמונה הדמויות שלה (הן התרבו עם הזמן).
היא לא התייאשה. לא לא. מיד הכינה תכנית חירום: היא תחסל דמות
או שתיים, תשלח אחרות לחופשה ומחלק מהבלוגים פשוט תיעלם ותסביר
אחר כך. היחיד שהחליטה לתחזק בקביעות היה דווקא עודד הבודד,
שכל פוסט אצלו עורר בה משום מה את הבא אחריו. כשעתיים לפני
שבעלה הגיע הלכה למטבח להכין קפה.



בחופשה הכל דפק לפי התוכנית. הם בילו כמעט כל היום בבקתה,
בקושי ניצלו את מדרונות הסקי לכל הרמות והגילאים בחוץ. הוא
הזמין לה מטעמים בשירות חדרים, וחלוק האמבטיה היה מהנעימים
שפגשה. וכל יומיים, בשלוש בלילה, היתה מתעטפת בו ויורדת לעמדת
האינטרנט בלובי, מעלה את הפנטזיה שלה על האיש שאולי היה בעלה
ואולי לא.
בלילה האחרון התמהמה רגע אחד אחרי שהעלתה את הפוסט, והרגע הזה
הספיק כדי שתעלה בפעם הראשונה מאז נובמבר ל"גבר הולך לאיבוד",
הבלוג עם השם הלא-מקורי של עודד המקורי. היא כבר הכינה את עצמה
למסך ריק, הרי היא יודעת מי הוא. הפתעה גמורה אחזה בה כשגילתה
שעודד עדכן את הבלוג שלוש פעמים השבוע, בשעות היום.
בלי לשאול את עצמה יותר מדי שאלות נכנסה לחשבון המסנג'ר של
ליאת ברנר, זה שפתחה במיוחד כדי לדבר עם עודד. איכשהו גם לא
הופתעה שהוא שם. היא כתבה לו באנגלית "הי" ושלחה סמיילי וציור
של פרה. כשענה היא עברה על עשרות תירוצים, אבל הוא היה קודם.
"לא קוראים לך ליאת ברנר ואת לא בת 44," כתב, "לא באת לפגישה
כי חשש שאעלה עליך. אני מבין".

הכנות הפתיעה אותה. קרירות נשבה מדלת הגסטהאוס וכבר חדרה מתחת
לחלוק האמבט הצמרירי. "אתה לא מבין," היא כתבה לו, חיכתה
שיתעקש שהוא כן. אבל הוא לא כתב דבר והיא נחלצה למלא את הרווח
הזה, ובגלל שלא היה לה אף סיפור מוכן שפכה פתאום אל המקלדת את
כל הסיפור שלה - מי היא, איפה היא, כמה דמויות היא מטפחת ברחבי
הרשת.

- "על זה הגנת?" שאל, "בגלל זה לא רצית להיפגש אתי?"
- "לא," ענתה.
- "אז למה?"
משום מה חשה פתאום את שדיה מתחת לחלוק.
- "חשבתי שאתה בעלי."
- "למה שתחשבי דבר כזה?"
- "תקרא את השיחה האחרונה שלנו. אני חייבת ללכת."

היא עלתה בחזרה לחדר, כפות רגליה קופאות, וזחלה למיטה לצד בעלה
העירום. הוא חיבק אותה מתוך שינה וחימם את גופה, ובבוקר לא אמר
דבר על הקור שהביאה למיטתם. ממילא זה היה כבר יום של אריזה,
סידורים, החזרת המגלשיים, נסיעה לנמל התעופה. אפילו לא טסו
ביחד; הוא היה חייב להגיע לטוקיו.
בבית היא אפילו לא פרקה את המזוודות. ניצלה שעה שהיתה לה לפני
שהילדים יחזרו מבית הספר, הדליקה את המחשב ושתתה קפה חזק בזמן
שהתחמם, עוקבת בעיניה אחרי סדרת המסכים המוכרים, נזכרת שפעם
היתה ממש טכנופובית ולא הבינה את כל הבבל"ת הזה, ומה אנשים
מוצאים באינטרנט הזה שאין להם בחיים האמיתיים. גמרה את הקפה
בלגימה אחת והתיישבה למסנג'ר. שלחה אליו מסר שהכיל את הרגשונים
הכי סקסיים שמצאה.

"את מטומטמת," ענה.
שלחה לו שוב אותו מסר.
"זה בגלל התשיעי בנובמבר, אה?"
התלבטה. תהתה אם יש טעם לדבר על זה. תהתה אם לפתות אותו
לשיחת-מצלמה רק כדי שירד מהנושא. בסוף הגיע למקנה שהוא
המטומטם.
"אמרת שזה סמלי," כתבה.
הוא שלח סמיילי. טקסטואלי. הכי פשוט שיש.
"את יודעת כמה דברים חשובים קרו בתשיעי בנובמבר?" כתב, "ליל
הבדולח למשל. או הפוטש במרתף הבירה. שלא לדבר על המאה ה-19."
"אתה רוצה להגיש בירה בכוסות בדולח?" שאלה, והוסיפה חיוך קטן.
"תסתכלי, מיכל," כתב, והיא חייכה כי זו הפעם הראשונה שהשתמש
בשמה האמיתי, "תקראי מה כתבתי רגע קודם."
"אין לי את השיחה הזו. מחקתי."
"אני שולח במייל. תקראי."

היא קראה וקראה, ורק דבר אחד נראה לה מתאים.
"הקיר הווירטואלי הזה שחוץ בינינו".
"בדיוק," ענה, מרוצה מעצמו, "ב-9 בנובמבר 1989 נפלה חומת
ברלין. והייתי שם. היינו במשא ומתן עם הגרמנים על עסקה קטנה,
ובאמצע השיחות פרץ מישהו פנימה וקרא לנו לטלוויזיה, וכולם היו
בהלם."
"אתה מטומטם," כתבה לו במקביל. "ניסיתי להיות חכם והפחדת אותי
עד מוות. וגם כתבת קיר ולא חומה. איך הייתי אמורה לעלות על
זה?"
"יותר מדי שנים באמריקה. כאן wall זה wall."

היא שאלה את עצמה אם לסלוח לו ואם לסלוח לעצמה. הוא כתב שהוא
עוד שבוע בווינה. "עכשיו אני חייבת להרוג אותך," הזהירה אותו,
"אתה יודע מי אני." וכשסגרה את החלונות תהתה אם זו האמת.



לקראת השיחה הבאה שלהם היא בדקה בגוגל מאפס וגילתה שווינה זה
ממש לא קרוב. "עדכן אותי כשאתה במינכן," עקצה, אבל לו היה משהו
חשוב יותר לספר.

"קראתי את הבלוג שהמצאת בשמי. של עודד מפרדס חנה."
"אוי, זה כזה טפשי. אני אמחק אותו."
"מה פתאום?"

ואז הוא אמר לה לשתוק וכתב מונולוג ארוך ארוך, כזה שכמעט גרם
לעיניים שלה להתאבן מרוב התבוננות במלים 'עודד מ כותב'. היא
הספיקה לעדכן באי-חשק שתי דמויות לפני שהוא סיים. ואז קראה.
הוא כתב שהיא תפסה היטב קווים מסוימים בדמותו של הגבר הצמא
לאהבה, להבנה ולשחרור מהיר. היו מקומות, כתב, שמאוד הזדהה עם
הדמות שהמציאה עבורו. אבל, וזה אבל גדול, הוא חושב שפספסה משהו
שבלעדיו הדמות לא אמינה כגבר אמיתי. הוא ניסה להסביר לה מה זה
והתפתל כל-כך שאחרי שלוש שורות חזר בו וכתב שאין לו דרך להסביר
את זה.

"אז מה אתה רוצה לעשות?" כתבה בלקוניות, אבל ידעה כבר את
התשובה. לפני שביקש שלחה אליו במייל את שם המשתמש והסיסמה.
"נכתוב יחד, אבל לא בהכרח לסירוגין," הבהירה, "אני לא רוצה
להיות מחויבת."
הוא הנהן - כמה שאפשר להנהן במסנג'ר - אבל עברו כמה ימים לפני
שלקח את החופש לחדור למרחב הפרטי שלה. בינתיים היה בווינה וחזר
ועניין הפגישה לא עלה בכלל. אולי רק בעקיפין, כשעודד הבודד
מהבלוג האזין לסימפוניה של מאהלר בביצוע תזמורת וינה, וסיפר
איך לפני שנים הכיר את הזמרת, עוד לפני שנהיתה מפורסמת, והיא
זרקה אותו כי הוא לא רציני.
מה שכן הפך לרציני היה הבלוג המשותף, או אם נדייק - הדמות
המשותפת, יצור-כלאיים שלו ושלה שאיים לעלות על גדותיו. אצלה זה
התבטא בהיעלמותן ההדרגתית של כל הדמויות, האהובות יותר
והאהובות פחות, מחוסר עניין לציבור. אצלו קרה ההיפך: מרוב עומס
רגשי שלח את יציר דמיונם להגיב בבלוגים אחרים, להמציא
אפליקציות פייסבוק, אפילו לכתוב טוקבקים למדור תרבות וספרות של
'הארץ'. היא עקבה אחרי סימני הדרך בחיוך, כמביטה בילד המנסה
לראשונה את דוושות האופניים.
היא רצתה להבין למה התכוןן, מה חסר לו בעודד כמו שכתבה אותו.
אבל לא רצתה לשאול. הקוראים אהבו את עודד המשולב, חסר העקביות,
העובר מנושא לנושא ומסגנון לסגנון עם המון קצוות פתוחים. היא
שאלה את עצמה למה השקיעה כל כך במלחמה בסתירות פנימיות בכל
הדמויות שלה עד כה, תמיד חוששת שהפרט הקטן יסגיר את היותן
פיקטיביות. והנה עודד משנה בכל יום פרטים חשובים בעברו, מבלבל
שמות, שוכח... ואיש אינו חושד, ואיש אינו אומר דבר, פרט
לתיקונים קלים מדי פעם ולהצעות חבריות להימנע מכתיבה תחת השפעת
אלכוהול או סמים.

באורח מוזר, היא העדיפה לקרוא בבלוג המשותף שלהם מאשר לכתוב
בו. היא חששה בהתחלה שעודד יהרוס את הגבר האירוני, השנון, חסר
הרגישות שבנתה שם, ויכניס כל מיני מקומות רכים ו'ספוגיים'
במיטב מסורת הגבר הפוסט-פמיניסטי-יוני-בלוכי החדש. אבל עודד
דווקא הלך עם ההומור העוקצני שלה ורק הקצין אותו, סיפר בגילוי
לב על מקומות שבהם יצא מניאק ולא התנצל לרגע. היו רגעים שכאב
לה לעצור ולהוכיח אותו על מעשיו, אבל עצרה בעצמה; ראשית, מפני
שהיה דמות פיקטיבית, ושנית מפני שסיכמו שלא יגיבו לבלוג
בדמויות מומצאות.
כל זה עבר בראשה כשהתיישבה יום קר אחד בינואר מול המחשב,
הורידה את העיניים מהשלג היורד בחלון ולחצה על הסימניה של
הבלוג המשותף. הדפדפן טען את הדף, וטען, וטען, ואחרי כמה רגעים
טען שאינו יכול להגיע לדף. "ישרא שוב נפל?" תהתה לעצמה, וקפצה
לבמה, אולי תעלה איזה טקסט אוונגרדי, למה לא. אבל גם האתר של
במה לא עלה, וגם בלוגלי, וגם וויינט. חמש דקות של שיטוטים
הספיקו לה כדי להסיק סופית שאין אינטרנט. השאלה מה לעשות במקרה
הזה היתה קשה הרבה יותר.
היא אמנם שלוש שנים בליכטנשטיין, אבל לא טרחה ללמוד מספיק
גרמנית כדי לדבר בטלפון עם חברת האינטרנט. למעשה, היא לא בטוחה
שהיא יודעת איך קוראים לחברת האינטרנט. אבל היא יודעת שלסוכן
הבית קוראים יורגן, ושהוא אמור לדעת איך מטפלים בדברים כאלה.
הרימה טלפון וחייגה חמש-שתיים.
ליורגן היה קול מלטף ומבטא אוסטרי בולט, אבל האנגלית שלו היתה
ללא דופי. הוא הבטיח לבדוק את העניין, וחצי שעה אחר כך חסר עם
הממצאים. מדובר בתקלה כללית באזור, ככל הנראה (הוסיף
באלגנטיות) בגלל סופת השלגים הקשה, שגבתה כבר שישה הרוגים
באלפים אתמול. בכל מקרה, צוותים עובדים כבר בשטח, אך לרוע המזל
אין שום מידע על מועד סיומה של התקלה.
הודתה ליורגן וסגרה. ישבה ובהתה במחשבעשר דקות עד שהבינה שבלי
האינטרנט מדובר על פיסת מתכת עלובה. התקשרה ליורגן שוב ושאלה
אם יש קפה אינטרנט בכפר, ואם יש סיכוי שהוא פתוח. יורגן שלט
היטב בתדהמתו ובקול מדוד ציין שיש בכפר שני מרכזי אינטרנט,
שהוא מאמין שהם עוד פועלים, ושהוא ישמח לקחת אותה אליהם ברגע
שהשלג יחלש, אולי מחר.
ישבה והביטה בשלג בחלון. לרגע קיללה אותו בלבה ואז צחקה על
עצמה, בנתה בראש את שאלון ה'איך תדע/י שאת/ה מכור/ה לאינטרנט',
וחשבה שהכי מצחיק יהיה לשלוח אותו קודם במייל לעודד ולהשוות
תוצאות. ואז הבינה שהיא לא יכולה לדבר עם עודד. בכלל.
איפשהו בכל ההתקרבות האחרונה הם שכחו להחליף מספרי טלפון. הוא
הזכיר את זה, אז כשחשב לבוא לווינה, אבל בסוף לא קבעו להיפגש
ובימים כתיקונם נראה מגוחך לבנות על הטלפון  כשיש מסנג'ר, צ'ט,
בלוגים, מייל. היא העבירה את מבטה על שורת האייקונים הדוממים
וחשבה שהיא מגוחכת. בדקה שוב ששום אתר לא עולה והחליט ללכת
למיטה. אולי תנוח כמה שעות והאינטרנט יחזור. וכשעצמה עיניה על
הכרית הלבנה והרכה חשבה, ואז אני אחזור.

השלג ירד לאט לאט ואז פסק.
מיכל קראה את השורה הזו פעם, ועוד פעם, ועוד פעם אחת. השלג ירד
לאט לאט ואז פסק. זה קרה לפני כשעה. היא הביטה בשלג דרך החלון
הגדול בסלון ואז חשבה שאולי היא בעצם יכולה לכתוב את הפוסטים
שלה אוף-ליין, גם בלי אינטרנט, ולהעלות אותם אחר כך. כמו שעשתה
בסנט גאלן. אז היא התיישבה ופתחה את הוורד והתחילה מסמך חדש,
ושיחקה רבע שעה בבחירת הסגנונות והטאבים וכל מיני, עד שניצבה
שוב בגבורה מול הדף וכתבה את השורה שהדהדה לה בראש והתאימה לה
מאוד לבלוג של מירי הירושלמית, שהבטיחה לקוראיה
סופר-פוסט-שלג-שחבל-על-הזמן. השלג ירד לאט לאט ואז פסק.
עשרים דקות אחר-כך היא סגרה את החלון ועצמה עיניים. המלים
שזרמו ממנה כל-כך בקלות פשוט לא רצו לבוא. היה משהו מפחיד
בניתוק הזה, במודעות לכך שהיא לא יכולה לבדוק מה מזג האוויר
בישראל, מה שער הדואר ומה אמרו הטוקבקיסטים בוויינט (למרות שהם
תמיד אומרים אותו דבר). היא קראה פעם מישהו שטען שניתוק
מהאינטרנט הוא בשבילו כמו אובדן של אבר. יד, או עין, או אוזן.
אבל בשבילה זה היה שונה.
השלג ירד לאט לאט ואז פסק.
כאילו כל מה שיכלה להגיד, אמת או שקר או מריחה של נצנצים,
התמצה למלים האלה המתארות את מזג האוויר. פרט לכך לא היו לה
מלים, אפילו לא המלים שאומרות שאין מלים. היא ישבה ובהתבה בשמש
שוקעת מעל ההרים הליכטנשטיינים, והציצה כל חמש דקות על המודם:
הבהוב קבוע של כל ארבעת האורות יעיד שהבועה נפרצה, שהיא שוב
יכולה להתחבר לעולם, לשאוב ממנו מלים ולהשתמש בו לצרכיה. וגם
את הדימוי הזה לא היה המציאה, לא באותו רגע.
באותו רגע, במקום הבהוב ירקרק ועליז של אורות המודם, הפריעו את
מנוחתה כמה טונים עצובים המשתלבים זה בזה לצליל מסונתז: הטלפון
הסלולרי שלה, זה שאף פעם לא מצלצל. היא נתנה לו לעבור שלושה
צלצולים וענתה בכל מנומנם. שבעלה יחשוב שהיא עונה מתוך שינה
ויתרכך אליה מיד.
השלג חזר לרדת בעוצמה.
בעלה דיבר אליה והיא לא שמעה. בעלה היה חד, וחותך, ומפוחד.
בעלה אמר לה לפתוח וויינט והיא לא אמרה לו שאין אינטרנט. רק
הנהנה כשהורה לה לארוז בגדים, מסמכים, את תכולת הכספת ואת
הילדים, ולקנות כרטיס לארץ. בעלה אמר שלוש פעמים למה, אבל
המלים 'חקירה של הממשלה הגרמנית בנוגע למקלטי מס בליכטנשטיין'
עברו לה גבוה מעל הראש. למזלה, כדי לארוז לא צריך הרבה מלים,
והילדים ממילא חצי ישנים. שש שעות בלבד חלפו לפני שנפגשו בשדה
התעופה של מינכן, והוא נשק לה קלות ואמר שהכל יהיה בסדר.
השלג ירד לאט לאט. היא עצרה במעבר לטרמינל F והסתכלה על העצים
המושלגים, מכוסים שמיכת קרח, מנותקים.

שלוש שעות המתנה בשדה התעופה, ארבע וחצי שעות טיסה, שעה המתנה
למזוודות (עיצומים), חצי שעה במונית לתל אביב. הזמן הארוך
ביותר שבילו יחד, ארבעתם, מאז שנסעו לליכטנשטיין לפני שלוש
שנים. הוא לקח פעמיים את הילדים לארץ ופעם ליורו-דיסני, היא
נסעה איתם פעם או פעמיים לטיול בסביבה. למרות שהוא נוסע בכל
העולם והיא גרה איתם בבית, הזרות המוזרה אפפה את שניהם באותה
מידה. הם העסיקו את הילדים פונקציונלית, ואלה כבר למדו כנראה
מזמן להעסיק את עצמם. הגדול קורא ספרים בגרמנית שקיבל בבית
הספר ולקטנה יש איזה צעצוע אלקטרוני ורוד שמפתח את המוח והיא
לא נפרדת ממנו. אף אחד לא מפריע לאף אחד אחר.
היא ניסתה לישון בשדה התעופה וגם בטיסה, אבל לא הצליחה. במוחה
המיומן כבר עשתה מטעמים מהסיטואציה עבור הבלוג. תהתה איך יגיבו
הקוראים הקבועים שלה כשתתאר במלים הקרות האלה תשע שעות עם
המשפחה. ש. א. תאמר שזה נורא, הנתק הזה מהילדים. כאילו את כבר
לא מכירה אותם. הלחשן יצטרף לדבריה, יספר שהוא לא יכול לחשוב
אפילו על להיפרד מהקטנים. מגיב חסר שם יקלל אותה, יקרא לה האמא
הכי גרועה בעולם. נינוצ'קה מהבלוג 'אימא טובה, אימא טועה' תבקש
לרכך את דבריו של האלמוני אבל למעשה תחזור עליהם במלים אחרות,
מתחנפות. מירי תופיע משום מקום ותשתלח בכל המגיבים שלא מבינים
כלום ותקועים בהוויה הבורגנית.
היא נהנתה כל כך מהתגובות ומתגובות הנגד שהגתה לעצמה, עד שחיוך
ענק התפשט על שפתיה אי שם מעל הים האגאי, והוא שם לב, ואמר לה
שהוא אוהב אותה. היא לא שאלה למה אבל הוא התעקש להסביר. "אני
אוהב איך שאת יכולה פשוט להיות מאושרת, למרות כל מה שקורה".
הוא לא ידע שהיא מאושרת לא בגלל שני הישראלים-גרמנים הקטנים
המכורבלים בכסאות מכוסים שמיכות-טיסה מגרדות, ולא בגללו, אלא
בגלל שהמטוס עושה את דרכו לאט לאט לתל אביב, ובתל אביב יש
אינטרנט.
עד שהגיעו למלון כבר הספיקה לספר על הנתק שלה מילדיה בכל צורה
שאפשר. כתבה על כך שיר פוסט-מודרני, התנצחה על השיר בפורום
הקטלני 'נשים אוכלות שירה', נסוגה והיכתה על חטא; שפכה את ליבה
ברגשיות של ילדה בת 16 ושלחה את הלינק לכל הבלוגים בסביבה;
צילמה קליפ ריאליסטי דוקומנטרי על מצב והעלתה ליוטיוב; ערכה
קליפ מרגש מהעונות האחרונות של באפי ואנג'ל והעלתה אותו כתגובה
לקליפ של עצמה; השחיתה את הערך 'אהבה' בוויקיפדיה עם טקסט על
גבול הפורנוגרפיה הרגשית, שבו חשפה את העובדה שהיא אוהבת משום
מה את בעלה למרות שהיא כבר מוכנה נפשית לבגוד בו; שחזרה בעצמה
את הערך בנימוק הקולע 'זבל נא לזרוק למזבלה, או לפחות לבמה
חדשה'; ובמונית לתל אביב כבר כתבה פוסט מסכם, פרשני, שהסתיים
במלים 'אין ספק, האינטרנט=שבדימיון שווה הרבה יותר
מהאינטרנט=שבמחשב'.
החוויה סיפקה אותה כל-כך שכשהגיעו מיד נפלה אל המיטה ונרדמה.
כשהתעוררה גילתה פתק. הוא דיבר עם הבנקאי שלו. כנראה שהחקירה
בגרמניה לא תסכן אותם. הוא לקח את הילדים לאימא שלו. יחזרו
בערב. אוהב אות-
היא לא קראה את הפתק עד הסוף. התלבשה מהר, ירדה במעלית שלוש
קומות. פקיד הקבלה הראה לה את חדר האינטרנט. מתוך שלושה מסופים
היו שניים תפוסים. בשלישי היא עלתה ישר לבלוג של עודד הבודד,
תוהה כמה פוסטים כבר הספיק אהובה להעלות.

להפתעתה, עודד העלה רק פוסט אחד, קצת אחרי שהלך לה האינטרנט,
ומאז - כבר כמעט יומיים - נדם. הוא גם לא היה זמין בצ'אט או
במסנג'ר, והיא סגרה את החלונות באכזבה אחרי ששלחה לו מסר קצר,
"צור קשר כשתהיה זמין." שלוש דקות בהתה בטמטום במסך הריק עד
שהבינה שאין לה שום עניין לתחזק את שאר הדמויות שלה, עלתה
למלעלה לחדר וחזרה לישון.
היא חלמה - בפעם הראשונה מזה זמן רב - והחלום היה רועש וצבעוני
להחריד. פעמיים התעוררה וזכרה רק מערבולות צבעים וקווים, ובפעם
השלישית - כשהצליחה בכוח לאחוז בזנב החלום ולאלץ אותו להישאר
איתה - זכרה רק בחור שחום וסקסי, דובר ספרדית, שרדף אחריה עם
זר סיגליות בתוך מזבלה של ריבועי קרטון צבעוניים. אלא שאז קטע
צלצול הטלפון את מחשבותיה, ובעלה הודיע שהוא בדרך, ושיש להם
כרטיסים חזרה לאירופה בעוד ארבעה ימים. "פינקתי אותנו במחלקה
ראשונה," הוא אמר, ובקולו נמזגה הוודאות של מי שהעולם שוב פועל
בדיוק לפי תוכניותיו.
רק אחרי שהגיע, שדיווח - עם הילדים - כמה כיף היה אצל סבתא,
שהשכיבו את הילדים ושכבו שניהם לישון והוא אמר שהוא עייף מת
אבל חרמן, והיא דאגה שרק הראשון בין השניים יישאר רלוונטי,
והוא נרדם - רק אחרי כל הדברים האלה יכלה להרשות לעצמה להחליק
בעדינות מהמיטה, ללבוש ג'קט על הפיג'מה ולרדת שוב למחשבים
בלובי. בכל השעות האלה, זה בטוח, עודד כבר הספיק לענות למסרים
הדחופים שלה, ואולי גם יצליחו להיפגש.
כשהגיעה לחדר המחשבים גילתה שיהיה עליה להמתין. שני גברברים
צעירים ובחורה בלונדינית השתלטו על המחשבים. הם דיברו ביניהם
אנגלית אמריקנית בוטחת, ומשיחתם הבינה שעוד דקות מספר הם יצאו
עם חברים ישראליים לפאב סמוך. אחד מהם, ג'ייקוב, אמור לפגוש שם
בחורה ישראלית שאותה הכיר באינטרנט והוא כבר חצי שנה רוצה
לפגוש פנים-אל-פנים. מיכל חייכה לעצמה: הנה עוד סיפור לאסוף
לאחת הדמויות שלה. לא שזה מעניין מישהו.

ג'ייקוב היה נחמד מספיק לפנות במהירות את המחשב מיד אחרי שקיבל
את כתובת הפאב (ותהה בכל רם למה אתר המפות של גוגל לא ממפה
עדיין את תל אביב). הוא עדיין עמד לא רחוק, קורא מעל הכתף של
חברו הטוב סיימון את המייל שזה קיבל מאימא שלו בפנסילבניה.
מיכל השתחלה במקצוענות בין ג'ייקוב לקיר, התיישבה בכיסא המחשב
והתחברה ליוזרים שלה בכל הרשתות.

שום דבר.

כלומר, לא שום דבר: במייל היו ספאמים, הזמנות למסיבות, השקה
"לידידים בלבד" לתערוכה החדשה של י', שני "את חייבת לראות את
המצגת הזאת! מצחיק שבא למות!", חמישה "הודעה חדשה בבלוג של X
בישראבלוג", 16 "תגובה חדשה להודעתך ב...", שלוש עצומות
פוליטיות ושני אירועי התרמה חשובים מאוד! ; במסנג'ר חיפשו
אותה שלושה 'חברים' מאז אתמול; ובפייסבוק היא קיבלה לא פחות
מ-15 אפליקציות חדשות, שש מהן זהות. אבל מעודד לא נראה סימן
חיים. בעיניים הולכות ומצטמצמות נכנסה לבלוג הישן של עודד,
'אחד שמבין', שבפרינציפ נמנעה ממנו מאז שנחשפה כלפיו.

"שגיאה במספר הבלוג", היתה ההודעה הלקונית על רקע לבן שנשקפה
לעיניה. היא ניסתה שוב, בודקת שהיא כותבת נכון כל אות בכתובת
הארוכה, וקיבלה אותה תוצאה. עודד מחק את הבלוג.
נואשת, נכנסה ל'עודד הבודד', הבלוג המשותף שלהם, כדי לשלוח לו
מסר מוסווה כפוסט. "שגיאה במספר הבלוג" חזרה ההודעה על עצמה,
ומיכל כבר התחילה להתרגז. היא אמנם נתנה לעודד הרשאות מלאות
בבלוג המשותף, אבל לא היתה לו שום זכות למחוק את הדמות שלה,
שהיא המציאה, שהיא כתבה במשך יותר מחודש לגמרי לבדה.
מתוסכלת, הגיבה בזעם לכמה כתבות בויי-נט, כתבה הודעות עוקצניות
ונוטפות ארס בבלוגים של כמה פרחי-משוררים ונבעטה מהצ'אט של
תפוז לאחר שהציפה את המסך בסדרת וריאציות על המלים  "אולמרט",
"פורנו" ו"סוסים". ג'ייקוב, שהתחיל להשתעמם מהשלג אצל
אמא-של-סיימון, פזל מדי פעם למסך שלה, וחייך כשראה אותה מקלידה
בחמת זעם. I cannot read what your writing, אמר, but I can
see you're upset. היא חייכה אליו כאילו היא לא מבינה מילה
מדבריו וחזרה לבהות במחשב.
לו רק ידעה את שם המשפחה שלו, חשבה. "מנהיים" היה שם שהיא
המציאה, משהו שנראה מתאים לאופי היקי שלו ולעובדה שהוריו
מגרמניה. הוא רק ציין שיש לו שם יהודי די אופייני, ולא יסף.
חיפוש "עודד" + "פרדס חנה" בגוגל העלה רק שרברבים, עורכי דין,
שיפוצניקים ורב אחד מעיירת השרון הפוריה, לצד עותק שמור של
שניים-שלושה פוסטים של 'עודד הבודד', אותם העתיקה מיד למייל
שלה כדי שלפחות הם יינצלו מהמחיקה האכזרית. בתוך כך הבינה כמה
היא כועסת, הבינה שהיא כבר לא מחפשת אותו מתוך אהבה אלא כדי
לנקום. סיימון וג'ייקוב סיימו את ענייניהם, קראו לבלונדינית
ויצאו מהלובי. היא נשארה לבד עם זעם שאין לו תקנה ואין לא
כתובת - פרט לשם פרטי, שם עיר וזהות מחוקה.

הרבה פעמים שחזרה את אירועי אותו לילה. הם לא היו רבים - אחרי
שסגרה את החלונות ובהתה במחשב שתי דקות פשוט עלתה למעלה,
השתחלה למיטה וחיככה את ירכיה הקרות בגופו החם של בעלה, ודי
מהר נרדמה בתוך החום.
רק למחרת הבינה שהיא לא זוכרת כמעט כלום ממה שכתב לה עודד, וגם
מה שזכרה עלול להיות מוטעה. ורק יומיים אחר-כך, על המטוס חשרה
למינכן, קצפה עליה פתאום התחושה שאולי אין זה עוד משחק בלשי
שהוא כופה עליה, אלא ניתוק מכוון, פתאומי, תמידי.
זו היתה הנקודה שבה החל לפשפש לעומק בכל הפרטים של אותו לילה
אחרון. כאילו דווקא בפרטי המחיקה יש משהו שיאיר על לב התעלומה.
בשלב מסוים חשבה שאולי ג'ייקוב יעזור לה לזכור, וכתבה פוסט
בקשה לעזרה בניסיון לאתרו; אבל התגובות בלבלו אותה עוד יותר,
במיוחד אחת שטענה שאף אמריקאי לא היה מציג את עצמו בשם ג'ייקוב
ורמזה לה שמדובר, אולי, בשם בדוי. ואם השם בדוי, מה בעצם
תפקידה של הבלונדינית? הרי ג'ייקוב היה אמור לפגוש בחורה
לשידוך, והיא לא נראתה בכלל קשורה לסיימון. מה היא עשתה שם? רב
הנסתר על הנגלה.
היא החלה לבלות זמן רב במיטתה, בוהה בתקרה ומשחזרת. תחילה את
כל פרטיו של אותו לילה, תמיד עד לנקודה שבה הוא נמס בחמימות של
ירכי בעלה, ואחר כך את פרטי שיחות הצ'אט שלהם, המיילים
הפרטיים, הפוסטים והתגובות שהשאירו זה לזה. היה לה פחות ופחות
זמן לגלוש ברשת,  ודמויותיה החלו לגווע בזו אחר זו; ממילא
איבדה עניין ברובן. לכמה ימים הקימה 'עודד הבודד 2', ניסיון
נוסף לעורר את מר מנהיים, המורה המובטל; אבל הבלוג נראה לה תפל
והכותרת נשמעה כמו פורנו גייז מחוות השומר, והיא מחקה הכל
בהינף עכבר וחזרה למיטה, על הגב, עיניים בתקרה, ושוב מהתחלה:
יורדת מהחדר, נכנסת למעלית, לוחצת על הכפתור של הלובי, מחכה.
כשהלבלוב של מאי לא שינה כלום הגיעה למסקנה שהיא בדיכאון. הלכה
לפסיכיאטר דובר אנגלית בסביבה והוא רשם לה תרופות. עכשיו שכבה
על המיטה עם חיוך והביטה בתקרה. הדמות היחידה שנותרה לה
באינטרנט היתה אולי הבלויה מכולן - "נעמי ניצן, אשת חינוך
לשעבר, היום מנקה בתים לפרנסתה". העיצוב היה אפור ושחור וחום
כהה, והטקסטים קצרים ומרירים, כמו שאוהבים אוןתם הקוראים
הקבועים. מדי שבוע היה מגיע איזה מרקסיסט ומציע מהפכה עכשיו,
ונעמי היתה קוטלת אותו בסטטיסטיקות ובמספרים, ואם זה לא עובד -
מפילה לא את סטלין על הראש. מיכל אהבה לכתוב את נעמי עם ארוחת
הבוקר, בסביבות אחת עשרה, כששמש מרהיבה מפזזת על מדשאות האחוזה
והיא נוגסת כריך רוקפור.
ביוני בעלה סיפר שהוא בא הביתה לשבוע. לפגוש את הילדים, לראות
אותה, לעשות אולי איזה טיול. היא הנהנה בטלפון ובאינסטינקט
ניגשה למחשב, התיישבה מולו ובהתה. בסוף שרבטה בבלוג של נעמי
"ביוני אני נוסעת לנופש באשקלון. המחירים עכשיו ממש זולים."
ובשאט נפש כיבתה את המסך.

שבוע לפני החופשה המתוכננת של בעלה היא הבינה שהיא מחכה לכך
בכליון עיניים. בשבועות שחלפו היא עשתה מאמץ לצאת קצת מהבית,
לחזור לפעילות, כפי שאמר הפסיכיאטר שלה במבטא גרמני מצחיק. את
מה שגילתה ניתן לסכם בשתי מלים: ליכטנשטיין משעממת.
היא חשדה בעניין כבר קודם, אבל היתה עסוקה מדי באינטרנט מכדי
לבדוק. אבל עכשיו, כשהעסקים שלה אונליין הסתכמו בחמש דקות
לפוסט מריר של נעמי ניצן ועוד עשר דקות לעבור בכל המקומות בהם
עלול עודד לצוץ (ולהתאכזב מחדש), נשארו לה הרבה מאוד שעות
להעביר בסביבה. והן עברו לאט לאט.
בשני בתי הקפה בעיירה ישבה עד שנמאס לגמרי מהאפפל שטרודל עם
הקפה והווינרשניצל עם החמאה והטורט עם הדובדבנים וכל השטויות
האלה. היום שם גברים נאים והיא חשבה לפתות כמה מהם, אבל כולם
נראו לה אוסטרים-שווייצים-גרמנים עד אימה, בחליפות בשלל גוני
אפור-חום-בז', והיא ויתרה על התענוג לשבור שיניים רק כדי לפשק
רגליים. מה שכן, באותו ערב כתבה פוסט חריף על פרשת הנשיא קצב.
שיראו מה זה.
היא הלכה לשלוש פתיחות של תערוכות בשלושה שלוסים בסביבה, וכולן
נראו אותו דבר: נוף מהמם, אמנות פוסטמודרנית מעצבנת, גרמנים
מרוצים מעצמם שותים בירה ויין נתזים מקומי ומדברים בהתלהבות על
האמנים חסרי הכישרון. מנהל האחוזה המליץ לה לנסוע לעיירת הנופש
השווייצית קור, לא רחוק, שם נערך איזה פסטיבל אופרה תחת כיפת
השמיים, אבל אופרה תמיד נשמע לה כמו רעיון רע גם באולמות,
ובחוץ על אחת כמה וכמה. במיוחד אחרי הניסיון שלה לצאת לטיול
בטבע, שהסתיים בשמלה ספוגת מים ובשתי נעלי עקב שנאלצה למסור
לצלב האדום המקומי. נעמי ניצן קיטרה באותו לילה על גורלן של
פועלות הטקסטיל בדימונה, והתווכחה נחרצות עם מגיב שהתעקש לטעון
שמדובר בכלל על מצפה רמון.
"ליכטנשטיין משעממת," ציינה באזני בעלה כשזה התקשר ממסעותיו.
"זו הסיבה שבחרתי לגור כאן," ענה. היא לא היתה יכולה להתווכח
על ההיגיון הזה. מה שנראה לה לא הגיוני בעליל הוא שבעוד היא
דועכת, צברה הקוטרית האינטרנטית שלה יותר ויותר פופולריות. קהל
הקוראים הלך והתרחב בהתמדה, ומספר המנויים הלך וגדל; כל יום
התעוררה לגלות שעוד בלוגים מקשרים אליה, ואז החברים שלהם, ואז
החברים שלהם. היא זכתה להמלצות לא רק מבלוגרים פרטיים אלא גם
מכמה בלוגים 'חברתיים' שציינו לשבח את הערותיה המחכימות;
ובתגובה להערות בנו שלוש-ארבע שורות התפתחו לפעמים דיונים בני
מאות תגובות על נושאים שהיא (מיכל) לא הכירה בכלל.
נעמי התייחסה מעט מאוד לתגובות ולא הגיבה בבלוגים של אחרים
בכלל. כששאלו למה היא כזו לא מנומסת ענתה שהיא חייבת להקדיש את
זמנה לחינוך הדור הבא, לפרנסת המשפחה, לבישול וניקיונות ולשני
ילדיה המפלצתיים. מיכל, לעומת זאת, קראה כל מילה ממאות התגובות
ואף קפצה לבלוגים הפרטיים של המגיבים. היא חפשה ושיננה ביטויים
מעניינים, ואז מיחזרה אותם כבדרך אגב כמה פוסטים אחר כך. כולם
החמיאו לה על המקוריות, אפילו הכותבים שמהם ציטטה (אם כי
לפעמים כתב לה מישהו בהתפעלות, 'איזה יופי, גם אני חשבתי באותו
כיוון'). שלושה ימים לפני החופשה המתוכננת עלתה הפניה לבלוג
שלה לדף הראשי של נענע10, ואפילו רביב דרוקר התייחס אליו
קצרות: "נעמי ניצן, קול מהשטח, מדווחת מחזית החינוך שאנחנו
מפחדים להכיר."
מיכל די התפלאה מכל הטררם הזה, אבל החליטה שזה עדיף מבהייה
בחולצות כפתורים ליכטנשטייניות וזלילת עוגות קרם. בפוסט האחרון
לפני החופשה כתבה לקוראיה הרבים שהיא מתכננת להרחיב את
האימפריה. "לא, אני לא משחררת עוד צאצא לעולם; אבל אני חושב
לפתוח בלוג חדש, בו אחלק עצות לכל מי שירצה. מה דעתכם?"

את התגובות, החליטה, היא תראה רק בעוד שבוע. בינתיים אפשר
לכבות את המחשב.

יומיים. 48 שעות. זה הזמן שנדרש למיכל להפר את ההבטחה-לעצמה לא
להדליק את המחשב כל השבוע. והיא דווקא ניסתה. בעלה לקח אותה
ואת הילדים באוטו לנסיעות ארוכות בהרים המקסימים מסביב, הצביע
על פרות, השמיע קולות והיה מקסים. הם מתו עליו, אבל כל פעם
שניסה להציע איזה 'פעילות גיבוש' - כמו משחקי הנסיעה שהיו
משחקים פעם בדרך לאילת - אף אחד פתאום לא רצה להשתתף.
הוא הביא לילדים במתנה צעצועים אלקטרוניים משלהם, אייפודים או
אמפישלושים או מי יודע. והם שיחקו בהם ללא הפסקה, כמעט מוציאים
אותה מדעתה בנסיעות הארוכות חזרה. בלילות הוא נרדם מידף עייף
אך מרוצה מכל הטיולים, והיא שכבה לידו ובהתה בתקרה, תוהה למה
ציפתה כל כך לחופשה הזו.
בלילה השלישי חמקה בכותונת אל חדר המחשב והדליקה אותו. המסך
פרפר לתחייה מול החלון, דרכו נשקפו מדשאה אפלה ושמיים מלאים
כוכבים. היא חשבה לרדת להכיו קפה אבל פחדה מהמבוכה, אם מישהו
יראה אותה. כמה זמן לוקח למחשב הזה לעלות.
כמעט כבר חשבה, כמעט כבר הרהרה במצבה הבלתי-אפשרי - מאוהבת
בדמות פנטום אינטרנטית ומנותקת לחלוטין מכל חיים אחרים - אבל
אז נקלטו כל התוכנות והיא נשאבה אוטומטית למקומה מול המסך,
מתקתקת במיומנות את הסיסמאות, נכנסת לכל האימיילים, הבלוגים,
תוכנות המסרים המיידיים, הצ'אטים וחשבונות הפייסבוק. התהליך
היה כל-כך מוכני עד שברגע הראשון כמעט ופספסה; אבל שנייה לפניה
שידה נשלחה להקטין את החלון, היא קלטה שיש לה מסר חדש באחד
החשבונות, לא כזה שהיא השתמשה בו הרבה אבל אחד מאלה שעודד
הכיר, והקליקה עליו.

"אני כאן, קרוב אליך", הוא כתב.

ולא חתם 'עודד', אלא בשם חדש, ד.ב., רק שהיא לא עצרה לחשוב על
זה, כה מלאה היתה בהפתעה, ובשמחה, ובוודאות שעכשיו זה זה, שסוף
סוף יש אמת בחייה. אמת רדופת-שקרים, חשבה לעצמה, וכתבה את
המשפט הזה בתור כותרת לפוסט של נעמי ניצן. ואז שפכה על הנייר
את כל הכעס שלה על הרגשות האלה שהיא לא יכולה לחוש, והפתיעה את
עצמה במרירות שיצאה ממנה, כאילו מישהו אשם שילדיה לא מעניינים
אותה, שבעלה הוא מפלט נעים ותו לא, שחיי המשפחה נמשכים בלעדיה,
כאילו נעצר הרכב בבת אחת וכולם המשיכו קדימה מכוח התנופה ורק
היא נשארה לשבת.
היא היססה, בפעם הראשונה, אם ללחוץ על הכפתור ולפרסם את הפוסט.
לפני שהחליטה חזרה לחלון של עודד וכתבה לו, "בוא." את הפוסט של
נעמי ניצן שמרה כטיוטה, ותירצה לעצמה שהיא עייפה מכדי לחשוב,
ובאמת היתה עייפה, כמו תשישות גדולה שנפלה עליה, ורק יצאה
מהחלונות ואפילו לא כיבתה את המחשב אלא רק כשלה, בצעדים גדולים
אך הססנניים, אל המיטה.

מיכל התעוררה לפתע. כאילו לא ישנה, או שישנה שעות ארוכות. היא
היתה לבדה במיטה, ושום קול לא נשמע. לרגע לא ידעה כמה זמן
ישנה. הרגישה שגופה מזיע, המון. באבחה אחת הסירה מעליה את
השמיכה, לבשה חלוק על גופה העירום, יצאה מהחדר.
הבית היה ריק ושקט. בחוץ היה אור, הרבה אור. היא עברה בין
החדרים הדוממים עד שהגיעה למחשב. המסך היה מכוסה בדף A4 שנלקח
מהמדפסת, מודבק בצלוטייפ. עליו כתב בעלה בכתב הכל-כך מסודר
שלו, כמעט באותיות דפוס, 'לקחתי את הילדים לטיול בטירול. נחזור
בערב'. הוא לא חתם ולא הוסיף אף מילה. היא הביטה בדף הריק
ושאלה את עצמה איך תמיד הדברים מסתדרים בשבילה. התיישבה,
הדליקה את המסך. מתחת לדף היה המשך השיחה מאתמול, ומתחת ל'בוא'
היה 'תני לי זמן ומקום'. ככה, בפשטות, עודד רוצה לחזור לחייה.
כדי לרצוח את ההיסוסים היא כתבה בלי לחשוב. רשמה את כתובתו של
בית קפה משמים שהאפפלשטרודל בו עוד סביר יחסית, ואת השעה
14:00. עודד ענה מיד, כאילו ארב ליד המחשב. 'דיל'.
היא התלבשה והתארגנה באיטיות, מעבירה במוחה את החודשים
האחרונים. כל הדמויות שלה חלפו לה מול העיניים, נפילת
האינטרנט, הנסיעה ההזויה לארץ, הדיכאון. ועודד. בהחלטה פתאומית
שבה למחשב ופרסמה, בלי להסתכל, את הפוסט של נעמי ניצן ששמרה
בטיוטות.
ברבע לשתיים הזמינה מונית, וגרמה לנהג לחכות עשר דקות כשהחליפה
ברגע האחרון לשמלה שמרנית יותר, סודית יותר,עם כובע אופנתי.
עוד לפני שיצאו מכביש הגישה של הבית כבר נגעלה מעצמה, מהשקר
שלה, מהתחפושת שהיא עוטה על עצמה לפגישה הזו.
בבית הקפה הזמינה הפוך חלש, עם הרבה קצף, ולגמה אותו כמו שנעמי
ניצן היתה שותה, בלגימות גדולות, בהמתיות. מרוב קצף כמעט ולא
הבחינה באיש הגבוה והדק, הלבוש בחליפה, שנכנס לבית הקפה עם תיק
ג'יימס בונד. רק כשעמד מול שולחנה נזכרה שהיא ועודד לא סיכמו
ביניהם על שום סימן זיהוי. אבל זה לא הפריע לאיש הזר להביט
בעינה ולהגיד, "שלום מיכל. אני יכול לשבת?"
"שב," אמרה, מופתעת מקולו החד. הוא התיישב על הכיסא, הניח את
התיק על השולחן ופתח אותו. "נעים מאוד," אמר, "אריה חייק."

שמי אריה חייק. אני חוקר פרטי.
מתמחה במחשבים ובאינטרנט.
אני עוקב אחרייך כבר זמן רב. בעלך פנה למשרד שלי בציריך.
אני מדווח לו פעם בחודש.
יש לך סוס טרויאני על המחשב. אני התקנתי אותו. הוא מדווח לי על
כל מה שאת כותבת. בכל חלון. בכל בלוג.
בעלך נתן לי יד חופשית מבחינת שיטות הפעולה.
לא, לא במובן הזה. אני חוקר פרטי, אסור לי לעבור על החוק. אני
גם אדם מוסרי.
לא עשיתי כלום לעודד.
בעלך התקשר אלי בהיסטריה ודרש ממני להפנות את כל המשאבים
לעניין העלמות המס.הוא רצה לדעת מה הגרמנים יודעים ואם הוא על
הכוונת.
נו, את כבר צריכה להבין את הקשר.
לא עשיתי כלום לעודד.
עודד לא קיים. אף פעם לא היה קיים.
אחרי החרדה הגדולה עם מקלטי המס, והנסיעה לישראל, בעלך ביקש
ממני להפסיק.
הוא לא הרגיש שלם עם מה שאנחנו עושים.
הוא רק ביקש שאעקוב אחריך ואוודא שאת לא מנהלת שום רומנים
נוספים.
רגע, רגע, אל תלכי.
הזמנתי לך קפה. תיכף יבוא.
את לא רוצה לדעת למה יצרתי אתך קשר?
חבל לי עלייך.
לא בבקשה, אל תקומי. זה לא עניין של רחמים.
תקשיבי לי נו, זה חשוב.
את אישה מורכבת. מלאת דימיון. עמוסת יכולת. את יכולה להוציא
המון מהחיים. את יכולה לעשות הרבה יותר ממה שאת עושה, סגורה
בבית, משוטטת באינטרנט, וירטואלית.
את יכולה לחיות. פחות עשירה, יותר אמיתית.
זה לא שטויות. אני מכיר אותך יותר טוב ממנו. יותר טוב ממה שאת
חושבת. דיברתי אתך עשרות פעמים.
אני 'מר וימפי' שערך את השירים שלך בבמה.
אני סיוונוש שהיתה החברה הכי טובה של מושי.
אני גם זה שהמליץ לרביב דרוקר על נעמי ניצן. היינו יחד בצבא.
ואני גם עודד.
בעלך הפסיק לשלם לי לפני חודשיים.
אל תלכי. רצית לפגוש אותי. חיכית לזה כל-כך ועכשיו את הולכת?
אני אוהב אותך. בואי אתי.

מיכל הציצה בשעון. אם תצא עכשיו, תספיק לתפוס מונית ולחזור
לאחוזה לפני שבעלה והילדים ישובו. אריה הלך לשירותים, שמח
שנענתה לו. הוא השאיר את תיק הג'יימס בונד על השולחן, עם המחשב
והכל.

בעלה הגיע עשר דקות אחריה, בדיוק כשסיימה להחביא את התיק. הוא
שאלה אם גלשה באינטרנט כל היום. היא חייכה. הוא אפילו לא קלט
שהיא מאופרת.