בחוץ היה קפוא. אבל לא ירד גשם. יבש וקר. תחושת עומס על הנפש.
סוג של קושי לנוע. הצומת הייתה סואנת, מצד שני קפואה. אנשים
שעמדו ברמזור נראו סובלים מהרוחות, שהרגישו כאילו עוד שנייה הם
עוקרים את הרמזור ממקומם. בפניהם של העוברים ושבים - הבעות של
כלום, והכל. [מנגינת רקוויאם באוזן.]
3 אמבולנסים שטסים במהירות האור, והמחשבה היחידה שעברה לי בראש
היא "איזה באסה למות ביום שכזה". הציפורים בשמיים נראו כלא
עומדים מול הרוח, עפים כנגד רצונם. הכל מיהרו להגיע ליעדם,
הידיים קפאו, הסיגריה שבידי נראתה כ"כ אומללה. ואני גונבת עוד
2 שאכטות מהפילטר וזורקת. כולם ממהרים, הכל מבולגן. [מנגינת
הרקוויאם מתחזקת.]  השמיים האפורים הכבידו על הנפש. ואני
הולכת, מנסה להתכסות כמה שיותר בגדי. ממהרת לחצות את הצומת.
פונה ימינה לסמטה. פתאום הרגשת שכרון. הגוף התנועע מעצמו, כמעט
מרחף מעל האדמה. הרוחות הפסיקו. [מנגינת הרקוויאם נחלשת].
השמיים היו אפורים, אך מחייכים. הרחוב היה שומם. אף מכונית, אף
בן - אנוש. הידיים בכיסים כבר התחממו. ואני הולכת. כאילו
בהשפעת צינגלה. ונופלת. לא יכולה לקום. מתמוטטת. והכל כ"כ טוב.
הכל כ"כ מרגיע. הבנתי שזה הסוף, [מנגינת הרקוויאם צועקת]
והמחשבה האחרונה שעברה במוחי היא "לא כ"כ נורא למות ביום
שכזה". ו.. להתראות.  
באמת, שלא הייתה דרך טובה יותר למות. כ"כ רגועה. הגוף נינוח.
לא אכפת מכלום. תודה, באמת. ו...להתראות. [מנגינת הרקוויאם
נפסקת בפתאומיות.]