מלכישוע בן 74. אבל הפנים לא לגמרי מסגירים את הגיל. גופו מתוח
וקפוץ כולו. הוא לובש מכנסי ג'ינס ישנים, חולצת טריקו לבנה
ומעליה חולצת משבצות אפורה. לראשו, כמו תמיד, כובע קש - כמו של
דחליל. כל צורתו החיצונית של מלכישוע אומרת סגפנות ונוקשות.
הוא נועל מגפי צבא שחורות, כאלו שעושות רעש נקישה מפחיד כשהן
פוגעות ברצפה. כמו תמיד, אני רואה אותו בצהרי יום ו', בצומת,
עם השלט הנצחי של "פושעי אוסלו לדין" וכמו תמיד, הוא לבד. זוהר
בבדידותו, מחלק סטיקרים בדומיייה. מדי פעם הוא נושא ראשו אל
עבר האנשים שלהם הוא מחלק - אך אינו אומר מילה.
כבר שלוש שנים שאני פוגש בצומת את מלכישוע, מעולם לא ראיתי
אותו מחייך. לעיתים הוא נושא עימו מזוודה, ובשעה 12 אפס אפס
שולף ממנה קרקר מרוח בגבינה לבנה. זהו, קרקר אחד. הוא נוגס בו
בנוקשות וקול פצפוץ נישא למרחקים. מלכישוע חי לבדו. אין איש
שחולק עימו את חייו. הפוליטיקה היא כל עולמו, או יותר נכון -
השנאה. הוא שונא כל מה ששונה ממנו. הוא שונא אנשים שלא מסכימים
איתו, הוא שונא חופש, הוא שונא תרבויות שהוא לא מבין.
מניו-אייג' ועד כוכב נולד, מחומוס ועד אספרסו קצר. הוא אפילו
שונא את הקול שעושה החתול של השכנים שלו. אם העולם היה מסודר
כמו שהוא היה רוצה, הכל היה נראה אחרת. דבר ראשון, אנשים היו
נולדים בגיל 20, אחרי התקופה המיותרת של הילדות. אחר כך היו
לומדים ולומדים כדי להשיג מקצוע מכובד, ואז עובדים ועובדים,
עובדים קשה. לכך היה מוסיף פרק של שירות צבאי למען המולדת:
שמונה עד עשר שנים, תלוי באיכות התרומה. אנשים היו עובדים קשה,
לא משנה במה, העיקר שיעבדו קשה. למען מטרה כלשהי, להשיג יעד
שנגזר מהחובות שיש להם כלפי המשפחה שלהם, העם והמולדת.
מלכישוע שונא בזבוז, שונא חוסר בהירות, שונא בחירה. אנשים לא
נולדו כדי לבחור, הוא אומר, אנשים נוצרו כדי למלא חובות.
מלכישוע לא אוכל דברי מתיקה. פעם בחודש, ביום שבת, הוא שותה
כוס תה עם כפית דבש. בשביל הגרון, הוא אומר, רק בשביל הגרון.
הוא שומע רדיו, ומנהל ויכוחים נמרצים עם האנשים המרואיינים שם
- רשת ב' בעיקר. אין לו טלויזיה. גם אין לו משפחה. הוא היה
נשוי פעם, אבל זה נגמר רע ובלי ילדים. המגע האנושי האחרון שחש
נגרם מידו של נהג האוטובוס כשזה החזיר לו עודף בזמן קניית
כרטיס. אבל הוא בסדר, הוא אומר, הוא בסדר גמור. לא טוב לו ולא
רע לו. אף פעם לא היה לו טוב - אז הוא גם לא מתגעגע.
לעיתים בלילה, בחלום, מתגנבת לה איזו פנטזיה, חלום על נסיעה
לפריז, או אולי לברלין. אז מצטרפת אליו גם אז איזו אישה. מישהי
בת גילו שמכורה לתוכניות של רזי ברקאי. אבל זהו רק חלום. הוא
קם בשש בבוקר, כל יום. והולך לישון בעשר. הוא לא מרבה לאכול.
לעיתים הוא כותב, מסות פוליטיות בעיקר. הוא מתעב בני נוער
שעומדים בצמתים ומחלקים סטיקרים של "שלום עכשיו". הוא גם מאיים
עליהם לעיתים, נוהג לסנן לעברם שהם בוגדים. לא מבין איך הם
מוכרים ככה את הארץ שלהם. הם התמצית של כל מה שרע בעיניו
בתרבות שלנו. אם היו לו נכדים, הוא כבר היה מרביץ בהם תורה
ומורשת. אבל אין לו, וגם לא יהיו. מלכישוע, 2007, הוא אדם שחי
בריק, במחשבות שלו.

מלכישוע יחיה, אולי עוד כמה שנים. הוא ישאיר אחריו מורשת
מפוארת של קרקר עם גבינה בשתים עשרה בצהריים.