לא יכולתי לסבול את זה. הרעש הקיף אותי, הפתיע אותי מכל כיוון,
בכל דקה, הרגשתי שעוד שנייה יתפקע עור התוף שלי, שבכל רגע הראש
שלי יתפוצץ.
עוד כוס נפלה על רצפת הקרמיקה האפורה, עוד פעם מישהו בקומה
למעלה כדרר כדור, השכנה ממול הגבירה את הטלוויזיה ועכשיו אפילו
עוברי אורח ברחוב שליד יכולים לשמוע את מנחה השעשועון הפלצני
הזה, האזעקה של הסובארו העתיקה בחנייה לא מפסיקה לצפצף, כאילו
שמישהו בכלל ירצה לגנוב אותה, והשכן הערס ברחוב לא מפסיק לתקשר
עם אשתו הסתומה והעניין שהיא בקומה הרביעית כרגע והוא שם למטה
לא מפריע לאיש מהם.
אטמתי את כל החלונות, אבל עדיין שמעתי כל צליל וצליל מבחוץ. לא
יכול לסבול את זה יותר. אני חייב לפחות דקה אחת של שקט.
הייתי מתקשר לעירייה, שהרשויות יעשו אם זה משהו, אבל גם אני גר
במדינה מתוקנת ודמוקרטית, והדבר היחיד שהעירייה עושה זה להתעלם
מהשיחות שלי ולשלוח קנסות על זה שאני כביכול מטריד אותם.
ככה שנשארתי לגמרי לבד. אני וכל אותם מפלצות חסרות התחשבות שלא
עושות דבר חוץ מלהרעיש. המנקה המטומטמת שלי הצליחה לשבור עוד
כוס במטבח, אני באמת שלא מבין למה אני מחזיק אצלי את הבהמה
חסרת התועלת הזאת. התחלתי כבר להרגיש איך הראש שלי מתחיל לפעום
מכאב, בום, בום, בום, אני לא יכול יותר. ילדים חסרי חינוך, בלי
מסגרת ובלי עתיד, מצאו ברחוב רחבת ריקוד, מכונת השטן שלהם
מתחילה לנגן בחוזקה זוהמה, והם, כחיות שהינם, מרעידים את העולם
בקפיצות ושאגות.
התחלתי לראות מטושטש, הראש לא הרגיש דבר חוץ מכאב, ואז נשברה
עוד כוס. לא יכולתי לסבול יותר.
הפכתי את הספה הישנה שלי, פתחתי את המחבוא ברצפה והוצאתי את
השוט גאן האימתני שלי. הרעש הרב שהוא יוצר, תמיד הרתיע אותי
ממנו, אבל עכשיו זה כבר לא שינה דבר. רציתי שקט, לפחות לדקה,
טענתי את המפלצת ומילאתי את כיסי מכנסי בכדורים. במטבח מצאתי
את המנקה על הרצפה, אוספת את שברי הכוסות עם חיוך מתנצל. חיוך,
שברגע שהמפגרת הבחינה ברובה, התחלף בהבעת פחד שאיש חוץ ממני
כבר לא יראה. הכדור הראשון ריסק לה את כל הפנים, שני האחרים
השאירו כלום במקום הידיים העקומות שלה.
יצאתי למסדרון, בעטתי בדלת של השכנה ממול, שכמובן לא שמה לב
לדבר, אלא רק הגבירה אפילו יותר את הטלוויזיה. באתי אליה
מאחורה ויריתי לה כדור אחד בדיוק ברקה, כל תכולת ראשה נמרחה על
הטלוויזיה, בטח עכשיו היא שומעת אפילו יותר טוב את המנחה
המטופש הזה. עם כדור נוסף השתקתי את הטלוויזיה.יצאתי מהדירה,
שהפכה כל כך שקטה פתאום, ופניתי לקומה למעלה. דפקתי בכוח על
הדלת, ילד בן חמש שמחזיק בכדורסל, פתח לי אותה. בלי להתמהמה
יריתי לו כדור אחד בבטן, כשעל הדרך הצלחתי לפנצ'ר את הכדורסל.
אני לא יודע אם ההורים שלו בבית, אבל עם כל הרעש הם בטח לא
שמעו דבר.
שמתי לב שהערס מבחוץ נעלם ואשתו גם שתקה, לא שזה שינה לי דבר
כי על החוסר התחשבות שלהם, מגיע להם למות. הגעתי לקומה
הרביעית, מהדירה שלהם בקעו אנחות רועמות. יריתי בידית הדלת
ונכנסתי לדירה. מצאתי אותם בחדר השינה עמוק אחד בשני, מנותקים
לחלוטין מהכל ומתמסרים למלאכת יצור הרעש השטני הזה, כיוונתי את
הרובה לצווארו של הערס, לא רק שהכדור פילח את גרונו, הוא גם
המשיך לגרונה של אשתו. שמחתי שלא הייתי צריך לבזבז שני כדורים
על הזוג הגועלי הזה. העולם התחיל להפוך למקום שקט יותר, תהיתי
אם עכשיו אנשים יתחילו לשים לב לקול היריות. חזרתי לדירה שלי,
נעלתי טוב את הדלת אחרי. פתחתי את הארון והחלפתי את השוט גאן
ברובה הצלפים שלי. פתחתי את החלון ואחד אחד הורדתי את הילדים
חסרי השם ברחוב, הם לא ידעו מה פגע בהם. בסוף גם יריתי צרור
במערכת.
הכל היה שקט חוץ מאותה סובארו ארורה, היא הייתה רועשת כל כך
שאיש לא שם לב מה קרה לאותם ילדי בליעל. פתחתי את המגירה
בשולחן, הוצאתי את המפתחות ונטרלתי את האזעקה. השקט היה
טוטאלי.
אני לא זוכר מתי זכיתי בשקט שקט כל כך.
התיישבתי בנחת בכורסא והתחלתי לקרוא את הספר שלי, זה שחיכיתי
כל כך הרבה בשבילו, זה שהרעש מנע ממני להתרכז בו.