בסיוטינו נהיה בובות בחלון ראווה.
אני באפודת גולף כרוכת כתפיים,
את אוחזת מחבט טניס,
די קפואה בחיוכך.
ילדים בני שלוש עשרה יציירו לך שפם בספריי אדום
ולנו לא נשאר קורטוב צחוק בריא,
אולי חרחור.


נהיה כמו זוגות בטיילת,
נהגתי להקיא בעוברם,
קלישאות על המים.
נהיה מצעד האיוולת,
אני בראש במצילתיים,
ואת תהדהדי בעקביים.

לבסוף נמות.

כמה כבר אפשר להיות, לחוות, לשמש סימבול, משמעות?

את לא תהיי בכלל

ואני אכתוב שירים בתקוותי המטופשת.



בתקווה שישאר,

שנשאר.