את עומדת ובוהה בבמה, נזכרת ברגעים שהיו אז, ואיזה טוב היה
לך...
היית מוכנה להקריב את חייך בשביל לשמוע עוד צליל מלחניו, עוד
מילה משיריו
את נזכרת בשירי האהבה הדביקים והקיטשיים האלו שהוא היה רושם
ואיך הם היו מהולים בכאבו, ובכאבך, כמה הזדהית איתם...

שירי האהבה שלו, בשילוב עם נגינתו הוירטואוזית וקולו האלמותי
העבירו רעד בגופך, צמרמורת של עונג שגם המשגל הטוב בעולם לא
ישיג.

הרגשת כאילו שיריו נכתבו עלייך, או לפחות כך קיווית
את והבחור החצי מפורסם שלך
לפתע מצאת עצמך רק עוד שורה בין אלפי פסקאות
מלאות בשמותיהן של נשים שהיו שם לפנייך, היו בזמנך ויבואו גם
אחרייך.

האמנת שהוא אוהב, ואת  מצידך אהבת בחזרה, את ידעת שלא תצליחי
לכבוש אותו
אף אחת לא הצליחה לפנייך, למה את כן?
הלכת אחריו כעיוורת ההולכת אחר כלב נחייתה
ורק בדיעבד הבנת, איך הוליך אותך שולל.

רכשת כרטיס בודד להופעתו והתמקמת בשורה הראשונה
ניסית להתבלט בתוך ים הדמויות שבקהל.

תמיד חיפשת איזה מסר סמוי בשיריו, איזו קריצה אלייך
והתפללת, כמה התפללת שתצליחי...
והוא משלה אותך כאוות נפשו
את עוד מחכה לו, ועל אף מאמצייך האינסופיים - הוא יודע.

הסתכלת לו בלבן של העיניים, והוא בשלך
הרגשת איך שלך מחליפות  צבען לאדום
והוא מצידו, רק מחייך אלייך הרחק ממרומי הבמה
חיוך מזויף של בחור חצי מפורסם.

הרגשת כל כך אבודה, הפנית אליו את גבך והתפרצת החוצה
גם בבכי.

ידעת עמוק בלב, על אף תפילותייך
הוא לעולם לא יקרא את השורה בה את מופיעה, בין כל אלפי
הפסקאות.