למזכירה של אלוהים אין זמן לעצמה. יש לה על הראש 6 מילארד
בעיות. וזה לא כולל את אלו שמגיעים למשרד שלה יום יום בבקשות
חסרות היגיון, כאילו שלה יש את היכולת לשנות את העולם. היא
מתבכיינת לא אחת לקדוש ברוך הוא שייקח ממנה קצת מהנטל. אבל הוא
בשלו. אין לו עצבים או כוח. הוא כבר הזדקן ויש לו מספיק בעיות
משלו. הוא גם ככה כבר לא שומע טוב או רואה טוב. אז כל העבודה
נופלת עליה. וקשה לה עם זה. לא על זה היא חלמה כשהגדול מכולם
בחר בה לתפקיד מבין מיליונים שהיו מועמדים. היא חלמה על שמנת
ותותים.
והיא כבר כמעט שהתפטרה ממשרת ראש הלשכה של הגדול מכולם. עד
שהגיע גדי ואיתו ההבנה שהיא עוד יכולה לעשות טוב למישהו.
גדי הוא בחור צעיר שהתאבד לא מזמן. הוא עבר חיים באמת קשים.
כאלו שאי אפשר לחזור עליהם מבלי לשכוח איזשהו פרט. ואצל גדי כל
פרט הוא פרט.
כשגדי דרך לראשונה במשרדה של המזכירה של אלוהים, הוא לא עשה
עליה מי יודע מה רושם. המזכירה של אלוהים פוגשת כמעט כל יום
בחבר'ה שהתאבדו. חלקם עדיין שבורים - חלקם כבר מחייכים. אלו
שמתאבדים הם סוג של טאבו בלשכה של אלוהים. הוא לא מוכן בכלל
לשמוע עליהם, בטח שלא לעזור להם. אז המזכירה של אלוהים, שמרחמת
עליהם מעט, מטפלת בהם בכוחות עצמה. היא משדכת להם עובדת
סוציאלית ושולחת אותם לביתן 51 שם מתחילים החיים שלאחר המוות.
אבל גדי סירב ללכת לביתן 51. הוא אמר שהוא בכלל לא מעוניין
בחיים שלאחר המוות. הרי בשביל זה הוא התאבד. המזכירה של אלוהים
ישבה על ענן המנהלים המסתובב שלה והביטה בגדי וברגליו הרועדות
בגלל המתח. היא הייתה אובדת עצות לכמה רגעים, כמעט מיואשת. עד
שנזכרה בברושי. ברושי היה הפסיכולוג שלה לפני שהיא עזבה את
העולם הקודם. ברושי הגיע הרבה לפניה והיום הוא הפסיכולוג הכי
נחשב בעולם שכולו טוב. היא הרבה מאוד זמן לא דיברה איתו, אבל
בגדי היה משהו קסום שגרם לה לרצות ולהאבק בשבילו בכל זאת. אולי
החור בלב. היא הרימה טלפון לברושי ששמח לשמוע את קולה. הוא
בדיוק התכוון להתקשר אליה ולבקש שתדבר עם היושב במרומים שייתן
לו קצת טוב לב לאחד המטופלים שלו. המזכירה של אלוהים הבטיחה לו
שתטפל בזה בתנאי שיפגוש את גדי. ברושי הסכים מיד.
גדי הובל יד ביד אל משרדו של ברושי ברמת העננים השנייה ברמתה,
ממש מתחת ללשכה של שר הביטחון. המזכירה של אלוהים ליוותה אותו
עד פתח הדלת של הקליניקה ונפרדה מגדי בחיבוק. היא ניסתה להיזכר
מתי פעם אחרונה חיבקה מישהו, ולא הצליחה.

גדי התיישב מול ברושי. ברושי חייך. גדי זעף. הוא לא מבין למה
לא נותנים לו למות בשקט.
ברושי הסביר לגדי שאין דבר כזה מוות. אנחנו תקועים בתחנות
ביניים. זהו אוטובוס שלא מפסיק לנסוע לעולם. גדי לא מאמין.
ברושי כבר רגיל לספקנות הזו. הוא שואל את גדי למה  הוא התאבד.
גדי מאשים את האהבה. האהבה תמיד אשמה. ברושי יודע גם את זה.
בשביל לטפל בענייני אהבה צריך לדבר קודם על שנאה. אבל גדי לא
עושה עבודה קלה לברושי. גדי לא שונא שום דבר ואף אחד. חוץ
מעצמו. גם לזה ברושי כבר רגיל.
אחרי כמעט 4 חודשים אפשר היה להכריז שהטיפול הצליח אבל החולה
מת.